"עברתי את היטלר וסטאלין, ו-3 מילותיו של האדמו"ר הצילו אותי מאבדון"

הסופר הרב משה גוטמן בסיפור מופלא אודות מילים ספורות של הרבי מסלונים, שהצילו את הצעיר מהתבוללות.

היה זה בתקופת מלחמת העולם השניה, כאשר מצבם של היהודים הוחמר, וחסידי סלונים עשו כל מאמץ על מנת למלט את רבם האדמו"ר מאיזור הסכנה. האדמו"ר סירב בתוקף לברוח ולהשאיר את חסידיו לבד.

במהלך ניסיונות ההצלה, סיפרו לו החסידים כי ישנה אפשרות לארגן קבוצה גדולה של חסידים שיעזבו יחדיו את אירופה. רק אז ניאות האדמו"ר לשמוע על הרעיון. לשם כך החלו בהכנת הדרכון עבור הרבי.

הצלם, משה זאוועצער, תושב ברנוביץ, ביקש מהרבי לבוא לביתו, כי יש בביתו חדר חושך שרק בו אפשר לצלם כדי שהתמונה תצא ראויה. האדמו"ר בא לביתו של משה, שהכניסו לחדר החשוך. המצלמה – מכונת ענק מגושמת וכבדה שהוצבה על 3 רגליים גסות ואיתנות. המצטלם היה מתמקם מול המצלמה בחדר החשוך, ובנוסף היה הצלם פורש סדין עבה שחור ומאפיל אשר כיסה תחתיו את הצלם והמצלמה מלבד חרך צר שנותר עבור עינית המצלמה, נסתרו וכוסו הצלם והמצלמה מעין רואים ונותרו רק הם לבדם באין רואה.

כשהבזיק האור המצלם, אמר האדמו"ר מליבו הרותח: "משה, משה, זכור! אפשר להסתגר בחדר חשוך. מכוסים. אין רואה. אבל רושם נשאר!" (האדמו"ר אמר את הדברים באידיש, וכאן מובא התרגום). כשאמר הרבי את המילים האחרונות, חזר ואמרן ביקוד קודש ובשאגה אדירה בהביטו לעבר הצעיר שעמד נכחו בחושך: "רושם נשאר!"

עשרות שנים חלפו. האדמו"ר נהרג בשואה לאחר שסירב לברוח ולהשאיר את חסידיו ללא מנהיג, ומשה התייסר בייסורי השואה ולאחר מכן ברשעות הקומוניזם. "עברתי את היטלר וסטאלין, לאחר המלחמה הקשה חייתי מאחורי מסך הברזל. נותקתי כליל ונדדתי הרחק ממורשת אבות עד שחשבתי ששכחתי את יהדותי", מספר משה הקשיש. "כשעמדתי להקים את ביתי נקלעתי לניסיון של התבוללות בעם אחר, וסברתי כי לא תהיה לי כל רתיעה, ואף התכוננתי בהכנות מעשיות לקראת חתונה עם בחורה רוסיה. במהלך ההכנות לחתונה, שמעתי פתאום במעמקי מוחי את שאגתו של האדמו"ר מסלונים: 'אבל רושם נשאר!' והתייצבה מולי".

"ככל שניסיתי לנער את ראשי ממנה לא הצלחתי. היא רדפה אחריי לכל פינה שפניתי. מולי קמה וגם ניצבה וחסמה את יכולתי לרעות בשדות זר, עד שלא נותרה לי ברירה כי אם לבנות את ביתי עם בת ישראל כשרה", מסיים משה את סיפורו האישי.

באדיבות אתר 'דרשו'.