ניצה גולדיש: "לעולם אל תשפטו חולי סרטן שלא מספרים על כך לסביבה"

מה גורם לניצה גולדיש לפגוש מאות רבות של חולות סרטן, לתת להן כתף ולצעוד איתן בדרכים הקשות ביותר? "הכל התחיל לפני עשרים ושתיים שנה", מספרת ניצה, רכזת הפרויקטים של ארגון בית נתן. "התמודדתי באותה תקופה במשפחה עם חולה כלשהו, ובשלב מסוים הרגשתי שרכשתי הרבה ידע ושאני רוצה לעשות איתו משהו. חיפשתי עבודה בה אוכל לשלב את הידע שרכשתי, והיה חשוב לי שיהיו בה גם סיפוק וערך מוסף".

באותם ימים היא פגשה את חיה הלר ע"ה. "חיה הייתה אישה מיוחדת במינה", מספרת עליה ניצה, "

"הייתה קנדית, חוזרת בתשובה, עובדת סוציאלית במקצועה, ולמרות שלא הייתה אישה בריאה, היה לה כוח נפשי עוצמתי ביותר, מעוף ויצירתיות ייחודית. חיה הקימה באותם ימים את ארגון 'בית נתן' לתמיכה בנשים חולות סרטן. היא עשתה זאת לאחר שחברתה הטובה חלתה בסרטן ונפטרה. חיה הרגישה אז במוחש עד כמה חשובים הליווי והתמיכה בחולה הסרטן ובמשפחתו.

"בנוסף הגיעה חיה למסקנה שבציבור החרדי והדתי חשופים פחות לתקשורת, ובשל כך פחות מודעים לחשיבות הבדיקות המוקדמות, שיכולות לגלות גידול בשלב ראשוני ממש. פעמים רבות עוברים את הבדיקות בשלב מאוחר, ואז יכול להיות כבר קשה מאוד לטפל. אז היא הקימה את 'בית נתן' כדי לספק את המידע החשוב הזה ולתמוך בנשים.

 גם אני הצטרפתי לארגון, למרות שהוא לא עסק בדיוק בנושא בו חיפשתי עבודה. ראיתי בכך שליחות חשובה, ומאז אני שם".

חתונה בבית החולים

כיום מציינת ניצה שלמרבה הצער נוצר מצב בו כמעט ואין משפחה שלא מכירה את מחלת הסרטן במעגל הקרוב או הרחוק.

"בשנים הראשונות לקיומו של 'בית נתן' פעלנו רבות בנושא הגברת המודעות לבדיקות, ובנוסף גם הכשרנו רופאות נשים וכירורגיות כדי לבצע בדיקה קלינית למטרת אבחון. זאת מאחר שמדובר בבדיקה אותה יכולים לבצע רק רופאים כירורגים, וכירורגיה היא מקצוע גברי. החלטנו להכשיר נשים שיבצעו את הבדיקה, כדי שהדבר לא יהווה מחסום בפני נשים שצריכות להיבדק".

עם השנים הוסיף צוות בית נתן הכולל את לאה אקשטיין שהיא היום המנכ"לית, אסתר זמל, ליסה וינסוף חיה גוטהלף, ועוד פעילות רבות נוספות. "הכל אנחנו עושות ביחד", מדגישה ניצה, "העבודה לא נגמרת, והשליחות היא כל כך גדולה. פעילות עיקרית וחשובה ביותר שלנו היא קו הטלפון 'לב רחל'. זהו קו עידוד בו משובצות כמתנדבות נשים שחלו בסרטן והחלימו. נשים שקיבלו בעצמן סיוע מבית נתן או נשים שהחלימו והגיעו על ידי מודעה בעיתון, עוברות הכשרה ומוכנות לשוחח עם פונות. אין מילים כדי לתאר את חשיבותן של שיחות טלפוניות שכאלו. אני יכולה לספר שהייתה לנו לפני כמה שנים אישה שיצרה אתנו קשר מבית החולים, זמן קצר לאחר שגילו אצלה את המחלה. היא נשמעה מבוהלת ומפוחדת, כולה דיסקרטית, סיפרה לנו שהיא אחרי לידה שביעית, התחזיות של הרופאים קודרות ואין לה מושג מהיכן להתחיל. שלחנו אליה מתנדבת שלנו והיא מאוד עודדה אותה בזמן שהתחילה את הטיפולים - שבוע וחצי בלבד אחרי לידת בתה. בחסדי שמיים, אחרי תקופת טיפולים היא הבריאה, ואז סיפרה שהדבר שנתן לה כוח יותר מכל, היו העידוד והליווי של המתנדבת. היא סיפרה לי איך שהמתנדבת עודדה אותה, ותגובתי הייתה: 'את עוד תראי שגם את תבריאי ושעוד תצטרפי לקו הטלפון שלנו ותעודדי נשים נוספות'. "ובאמת", מציינת ניצה בהתרגשות, "אותה אישה היא כיום אחת המתנדבות המסורות ביותר שלנו. יש לנו מאות מתנדבות בקווי הטלפון, כולן נשים שליווינו כאשר היו חולות ואחר כך 'גנבנו' אותן לטובת קו הטלפון. נכון שיש נשים שרוצות לעבור הלאה ולא מעוניינות להתעסק יותר במחלה, וזה לגיטימי ביותר. ומצד שני יש אחרות שכן מרפאות עצמן דווקא על ידי כך שהן תומכות ונותנות כוח לאלה שכרגע בתוך ההתמודדות."

בנוסף, ניצה מציינת שהן מפעילות גם קבוצת מתנדבות נהדרות, שלא היו חולות בעברן, והן מלוות את החולות לטיפול יום אונקולוגי בשערי צדק. "יש צורך כל כך גדול בליווי הזה", היא מסבירה, "כי יש מקרים שהמחלה ממושכת ודורשת טיפול לטווח ארוך, ואז קורה שאין מלווים מתוך המשפחה.המתנדבות שלנו שמלוות את הנשים במהלך הטיפולים, מאפשרות לבני המשפחה לנשום ולאגור כוחות.

"יש אצלנו, בבית נתן, גם פרויקט של תמיכה לקראת סוף החיים. אנו מכשירות מתנדבות שלא היו חולות, כדי שילוו ביקורי בית, בדרך כלל בהוספיס ביתי, בשלבים סופיים, לקראת סוף החיים. הן לומדות איך להיות עם האישה גם כשהיא מדברת על המוות. בדרך כלל אנו רואות שנשים במצבים כה קשים רוצות בכל מאודן להגן על המשפחה שלהן, הן לא רוצות להכאיב לה, ולכן נשארות במעין בדידות ותחושה שיש נושאים שאסור להשמיע באוזני בני המשפחה. המתנדבות שלנו מגיעות בדיוק אל תוך המקום הזה, הן לפעמים אפילו מסייעות בסגירת צוואות, לא מבחינה חוקתית כמובן, אלא על ידי גישור מתאים וחיבור בין החולה לבני משפחתה, ולפעמים הן פשוט נמצאות שם, עם החולה ומהוות אוזן קשבת. לא מעט מהמתנדבות האלו מספרות לנו שהן באות לנחם אצל ילדיה של האישה שנפטרה, והילדים נדהמים כששומעים על כך שאימם ידעה ימיה ספורים. הם גם מתפלאים: 'הרי היא נתנה לנו כל הזמן הרגשה שהכל יהיה בסדר'. אז זהו, שמסתבר שהיא ידעה היטב לקראת מה היא הולכת, רק שלא תמיד רצתה לשתף".

על מקרה מרגש במיוחד מספרת ניצה: "הייתה אצלנו אישה שהייתה במצב של מחלה מתקדמת, ליוויתי אותה וביקרתי אצלה בבית החולים. הייתה איתה בתה המבוגרת שטרם זכתה להתחתן. האמא שכבה על ערש דווי, אך המשיכה לומר לבת: 'אל תדאגי, אני עוד ארקוד בחתונה שלך'. באותו רגע הבנתי מה נכון לעשות. אמרתי לה: 'תראי, אנחנו לא יודעות מתי תהיה החתונה, בואי נרקוד כבר עכשיו'. לעולם לא אשכח את המחזה המדהים הזה – כל מי שהייתה בחדר נתנה ידיים והסתובבנו במעגל סביב המיטה, שרנו את כל שירי החתונה האפשריים, ועשינו הכל עם שמחה אינסופית ועם המון חיוכים. האמא ידעה שימיה ספורים, גם הבת ידעה זאת. כולנו ידענו, אבל זו המשמעות של ליווי נכון במצבים כאלו, ובסיומה של ה'חתונה' יצאנו עם כל כך הרבה סיפוק".

אסור לשפוט לעולם

בנוסף, מספרת ניצה על כך שהן מקיימות קבוצות של תמיכה וסדנאות. "אלו קבוצות בהן משתתפות נשים שמעוניינות לקבל תמיכה, והן מונחות על ידי נשות מקצוע". 

האם הנשים לא חוששות להגיע לסדנאות ולהיפגש עם כל כך הרבה צער וכאב?

"זה נכון שנשים מתלבטות לעיתים - האם מתאים להן להצטרף לקבוצת תמיכה. הן חוששות שהכאב והצער רק יגברו בחיפה לסבל של משתתפות אחרות בקבוצה. אך אחרי שהן מחליטות להצטרף, הן מוצאות מקום בו הן יכולות לשתף ולקבל עידוד מהחברות שעוברות דבר דומה, מקום בו הן יכולות להרגיש בטוחות. על ידי קבוצות התמיכה אפשר לחסוך כל כך הרבה צער ועוגמת נפש של בדידות".

ויש גם הרבה מקרים של סייעתא דשמיא. ניצה מספרת כי לפני כמה שנים הזדמן לה לנפוש עם בעלה בצימר ביישוב חשמונאים. "במשך כל השבת אמרתי לבעלי שהלוואי שיכולנו להעניק למשפחות שמלוות בארגון נופש בכזה צימר. במוצאי שבת בעל הצימר ניגש אלינו ושאל אם אנחנו מכירים אולי מישהו שהוא יכול לתרום לו נופש לצימר. הייתי בטוחה שהוא האזין לשיחות שלנו, אבל התברר שממש לא... בסופו של דבר הוא אפשר לנו להביא לצימר שלו זוגות המתמודדים עם המחלה, בחינם, וכך נולד פרויקט 'מרגוע', במסגרתו אנו שולחים את הזוגות לצימרים ברחבי הארץ, שכולם פותחים את שעריהם בחינם. יש לנו כיום שלושים צימרים ואנו מחפשים צימרים נוספים.

"אנו מארגנות בכל שנה נופשים לזוגות שאחד מבני הזוג מתמודד. אלו נופשים שמלווים בהרצאות ובסדנאות, ופשוט מרגש לראות את הזוגות מבלים ביחד בכיף. לפעמים זו הפעם הראשונה מאז תחילת המחלה שהם זוכים לנפוש מעט ולהתנתק מהיום יום הלא פשוט, שהוא כרגע השגרה שלהם."

ומה את יכולה להגיד על נשים שבוחרות להסתיר את מחלתן? כאלו שלא מספרות על כך אפילו למשפחתן הקרובה?

"אנחנו באמת נתקלים לא מעט באנשים שחלו והסתירו זאת ממשפחתם הקרובה ביותר. אבל אני רוצה להדגיש דבר חשוב – אסור לנו בשום מצב להיות שיפוטיים בנוגע לדפוסי ההתנהגות וההתייחסות למחלה של אף אחד בעולם. לעולם לא נוכל לדעת את מכלול השיקולים שהשפיעו על האישה כשהחליטה להסתיר את מחלתה. אולי היא ידעה שהידיעה על המחלה תחליש את משפחתה? אולי היא רצתה להגן על עצמה, כי ידעה שהתגובות לא יהיו נעימות לה? זה לא תמיד כמו שחושבים - שלא נעים לה ושהיא מתביישת. כמובן שאם באים אליי ומתייעצים איתי אם לספר או לא, אני יכולה לכוון ולפעיל שיקול דעת על פי המידע שמגיע אליי, אבל לעולם אין אפשרות לשפוט אנשים".

ומה איתך באופן אישי? לא קשה לך ללוות כל כך הרבה צער ומכאוב?

ניצה שותקת לרגע ואז משיבה: "אי אפשר להגיד שלא קשה. כמובן שכשמגיע רגע אחרי שנים שאנו מלוות אישה, בו היא עוברת לתחנה הבאה, זה קורע את הלב. הקושי גדול במיוחד כשהיא משאירה אחריה ילדים קטנים. אבל עם הזמן לימדתי את עצמי להפריד. להתרכז בטוב שאנחנו עושים ולקבל כוחות מהבשורות הטובות שמגיעות אלינו, שברוך השם הן רבות מאוד".

ניצה גולדיש: nitza613@gmail.com