מה למדתי על הפרח שבגני? מה למדתי על הילד שלי?

השבוע יצא לי למסור הרצאת בוקר בצפון.

בתור אחת שגרה בירושלים, הבנויה מאבנים, הצפון הוא תמיד הירוק המופלא. בימים שאחר הגשם הירוק בוהק יותר, תופס יותר את העין, ומגרה הרבה יותר מתמיד. בימים שאחר הגשם, הצהוב, האדום והכתום של הפרחים – זוהרים לעין פי מיליון. אם לא הייתי ממהרת לדרכי, בוודאי הייתי נעצרת בדרך, רק כדי להביט, רק כדי לנשום, רק כדי לברך שוב ושוב, וללחוש: "מה רבו מעשיך אלוקים".

כשהגעתי לפאתי ירושלים ובתיה הזדקרו אל מולי, לא יכולתי שלא לערוך השוואה בינה לבין אחותה הרחוקה.

"איפה הירוק הזה אצלנו?".

לפתע תפסתי את עצמי: לכל מקום יש את היופי שלו! מה רע בירושלים שלי?

בתי האבן המקסימים נגלו אל מולי בקרני השמש שכבר חשבה לשקוע, מדרכות רחבות מצופות ברגלי בני אדם השבים מעבודתם נראו לעיני מרתקות כל כך, רכבים עשו דרכם בכבדות, ילדים צוהלים שסיימו זה מכבר את יומם לכדו את מבטי.

הגעתי לשכונת מגורי.

העץ הנמוך שבכניסה לבניין, אפור מעט אמנם מרוב שנים, רכן לעברי וכאילו ברך אותי בשלום. ואני נכנסתי לביתי, הבטתי מבעד לחלוני ואמרתי לעצמי: כך אנחנו, הורים לילדים, נוהגים לערוך השוואה בין האח הגדול לקטן, בין האח ה"טוב" ל"רע", בין הילד ה"חרוץ" ל"עצלן".

אנחנו, ההורים, גם לא ממעטים לערוך השוואה בין הילד שלנו לילד האחר. מקשיבים למה שאימא אחרת מספרת ומתמלאים קנאה, מסתכלים על הילד של השכן שקיבל 100 במבחן ושואלים: "מתי גם הילד שלי יגיע לפסגה?", ואיננו שמים לב לכך, שאין טוב ורע, אין חרוץ ועצלן, אין פרח זוהר ופרח אחר. כול אלו שנטועים בגני – כולם אהובים, כולם יקרים, כולם מצוינים.

נכון שלא תמיד זה ניכר לעין. לא תמיד הירוק מצוי בגינתי. לא תמיד הצהוב, האדום והכתום זוהרים אלי מבעד לחלוני, אבל ברגע שהוא שלי, ברגע שאותו קיבלתי מתנה מאלוקים – אז הוא הכי טוב בעבורי, והטוב ביותר מבחינתי.

מה רבו מעשיך ה'! תודה לך על הפרח שבגני!

מנוחה פוקס היא סופרת ומומחית תהליכי חינוך