"גופי היה מלא ברסיסים. כל כך רציתי להתפלל, ולא ידעתי אפילו תפילה אחת"

הרב הראשי לישראל, הרב ישראל מאיר לאו, בסיפור מיוחד ששמע מפי אלוף משנה במילואים מרדכי בר און. "היה זה בסימפוזיון שהתקיים באקדמיית 'ואן ליר' בירושלים, כאשר השתתפנו בו אל"מ מרדכי בר און ואני, כרב עיר.

"מרדכי בר און פתח בדברים, וסיפר כי באמצע שנות ה-60 חל אירוע משמעותי במדינת ישראל, כאשר נבחרת ישראל בכדורגל הגיעה אל מעבר למסך הברזל, למוסקבה, וצעירי הנבחרת הגיעו אל בית הכנסת הגדול 'קול יעקב' לפילת שחרית בשבת.

"אך אבוי לבושה", ממשיך ארן לספר. "אחד מהם קיבל עלייה לתורה, ולא ידע לומר את מילות הברכה. האכזבה הייתה קשה. הצעיר ממדינת ישראל, עם השם הצברי ושם משפחה העברי, לא ידע להגיד את הברכה של העלייה לתורה. 'אני כבר עשר שנים אחרי הבר מצווה', הסביר השחקן במבוכה, 'מאיפה שאדע?'

האירוע המביש חולל סערה במדינת ישראל הצעירה, ושר החינוך והתרבות זלמן ארן יזם רעיון של "הכנסת תודעה יהודית בכל בתי הספר הממלכתיים במדינה". הכינו פלטפורמה, גייסו תקציבים ועבדו חזק בנושא.

בר און, שבאותו זמן היה קצין חינוך ראשי, הוא קיבל זימון לשר החינוך והתרבות. "היות שאנחנו השנה פותחים בתודעה יהודית כמקצוע מחייב בבתי הספר", אמר שר החינוך, "עלה בדעתי, שמנהל בית הספר הגדול ביותר בארץ הוא אתה. צה"ל הוא בית הספר הגדול בארץ, ואתה כקצין חינוך ראשי – המנהל שלו. החברה שבצבא כבר לא יקבלו 'תודעה יהודית' בבית הספר, תכין מערך של הרצאות, אני אדאג לתקציב, המטרה היא שחייל ישלים ב – 3 שנים את כל מה שהחסיר ביסודי".

ארן המשיך ואמר לבר און: "שלא תחשוב לרגע שאני חוזר בתשובה. אני רחוק מזה מאד, ואתן לך סיפור מחיי להמחיש זאת: בשנת 1917, במלחמת העולם הראשונה, הייתי חייל בצבא הרוסי. שדה הקרב היה אדמת פלחה חרושה בלי מחסה ובלי מסתור, ולהק מטוסי קרב גרמניים מתקרב ומתחיל לירות בנו ממכונות ירייה מהאוויר. אין לנו הגנה, אין נ"מ, אין לנו מטוס להניס אות, אנחנו חשופים בשדה.

"לפתע אני חש - כאב חד מפלח את ירך שמאל שלי, וכמו גייזר סילון אדיר של דם זב ממני. נפגעתי ביד ימין, אני מנסה למשוך את את החפירה מהחגורה, בכדי לחפור שוחה. ביד שמאל ניסיתי לעצור את זרם הדם. נכשלתי בשתי המשימות. באותו רגע בלתי נשכח קול פנימי לוחש לי: 'אמור דבר מה. התפלל. זה הזמן'. ואז קול שני משיב לי: 'אל תהיה צבוע. בגיל 17 הפנית לו עורף וזרקת את התפילין, עכשיו כשאתה זקוק לו אתה נזכר בקיומו?' ולא, לא התפללתי", ממשיך ארן לספר לבר-און.

"עכשיו אתה מבין שאני רחוק מעניין החזרה בתשובה, אני פשוט רוצה שהילדים של הדור הזה ידעו להתפלל. אני ידעתי, למדתי בישיבה, בחיידר, אבל אלה, הישראלים – לא יודעים כלום.

בר-און הקשיב לסיפורו של שר החינוך, וביקש ממנו: "אדוני, אפשר גם לספר לך סיפור אישי? 29 באוקטובר, שנת 56, מבצע קדש יוצא לדרך. לפנות ערב אני עומד בקומנדקר, נוסע כמג"ד שמוביל גדוד של טנקים אחרי. ידי האחת אוחזת בשמשה וידי השנייה מניפה דגל ירוק לכוון את הטנקים אחרי.

ואז, פגז ישיר פגע בקומנדקר שלי, וריסק אותו לרסיסים שעפו באוויר, ואני הושלכתי עשרות מטרים על הארץ. גופי מלא רסיסים, שאת חלקם ניתן לראות בפניי עד עכשיו, ואני שרוע על הארץ, והסימן היחיד שיש לי שאני עדיין חי הוא, שהצלחתי לשמוע את הטנקים דוהרים, ועד מעט הם רומסים אותי. באותן שניות בלתי נשכחות, קול פנימי אומר לי 'התפלל'. ואתה יודע מה, מר ארן?! לא ידעתי לומר אפילו תפילה אחת. כל כך רציתי, ולא ידעתי מה אומרים ואיך". זהה היה סיפורו של בר-און.

"כנראה שזה ההבדל בין שני הדורות שלנו. אתה שייך לדור שידע להתפלל ולא רצה, אני שייך לדור שרצה להתפלל ולא ידע איך", המשיך לומר לשר החינוך.

הרב לאו סיפר את הדברים, והוסיף: "כשהוא סיים את דבריו, עמדתי בעיניים דומעות ולחצתי את ידו. כל מה שהכנתי לומר לא היה רלוונטי יותר. פנינו לרדת מהבמה, כשלפתע מהיציע באקדמיית 'ואן ליר' נעמד צעיר, חסיד ברסלב על פי מראהו, ואומר בקול: 'סליחה שאני מתפרץ, אני הנכד של זלמן ארן'...

"אין ספק בליבי", מסכם הרב לאו את דבריו הנרגשים, "שהמחשבה הטובה של זלמן ארן המנוח עמדה לזכותו, שיוצאי חלציו, נכדים ונינים, שומרים תורה ומצוות בירושלים. כי אין בורא עולם מקפח שכר כל בריה, ואפילו שכר שיחה נאה".

"מה עושים כשמרגישים שקשה להתפלל?", נשאל הרב זמיר כהן. אל תחמיצו את תשובתו הנפלאה: