כתבות מגזין
יהודי תימן: סכנה ברורה ומיידית
הם סגורים במתחם מבוצר במרכז צנעא, מסתירים את סממניהם היהודיים וסובלים מהתנכלויות. עשרות יהודים בלבד נותרו בתימן, ולאחר השתלטות המורדים החות'ים הקיצונים על עיר הבירה, נשקפת סכנה אמיתית לחייהם, אך הם לא ממהרים לעזוב. הקרובים שנמלטו לישראל חרדים
- אהרל'ה וייסברג / ישראל היום
- ג' ניסן התשע"ה
לאוזה נהרי, בת 37, לא חשה בטוב השבוע. היא מתגוררת בדירה בת ארבעה חדרים בבני ברק עם שבעה מילדיה, ויש לה עוד שני ילדים שלומדים בפנימיות. היא עלתה מתימן לישראל לפני שנתיים וחצי, והיא כמעט לא מדברת עברית. בתה לאה (15) עוזרת לה לתקשר.
בדצמבר 2008 איבדה לאוזה את בעלה, משה יעיש־נהרי ז"ל, מורה בן 35. הוא יצא לקניות בשוק בריידא, עיירה במחוז עומראן שבה התגוררה המשפחה, כ־70 ק"מ מצפון לבירה צנעא. עבד אל־עזיז אל־עבדי, טייס לשעבר בחיל האוויר התימני, ניגש אליו ודרש ממנו להתאסלם. על פי עדויות, משה ענה לו "אתה תישאר מוסלמי ואני אשאר יהודי", ובין השניים התפתחו דין ודברים, עד שאל־עבדי שלף רובה וירה במשה חמישה כדורים.
שלטונות תימן היו נבוכים מהרצח וניסו לטעון כי אל־עבדי מעורער בנפשו. אבל הרוצח הודה בחקירתו כי עשה את המעשה מאחר שנהרי לא נענה לקריאתו להתאסלם. "כל היהודים צריכים להתאסלם", אמר לשוטרים.
אבל כבד נפל על הקהילה היהודית במדינה. רבים מהיהודים הבינו שזמנם בתימן תם; חלקם היגרו לארה"ב ולבריטניה, בהשפעת חסידות סאטמר. אחרים עלו לארץ. ארבעה מתשעת ילדיו של משה עברו לארה"ב זמן קצר אחרי הרצח, ומשם המשיכו לישראל. רק כעבור שלוש שנים באו לארץ אמם וחמשת אחיהם האחרים, ואחריהם עלו גם הוריו של משה.
לאוזה מתקשה לשרוד בישראל ועובדת בניקיון בתים. "אני מקבלת הבטחת הכנסה של 3,200 שקל בחודש, ואם אצא לעבוד וארוויח יותר מ־800 שקל, יורידו לי את הקצבה בשליש. בתימן לא חייתי בלחץ כזה. החיים היו הרבה יותר קלים. היה לנו שדה עם פרה שנותנת חלב, גידלנו פירות וירקות, לא היינו צריכים כלום.
לאוזה נהרי עם שישה מילדיה, בביתם בבני ברק. צילום: יהושע יוסף"נשארו לי עוד קרובים בתימן, אבל אני לא יודעת מה קורה איתם ולא יכולה ליצור איתם קשר".
את מתחרטת שלא נשארת?
"לא. רצחו את בעלי רק כי הוא היה יהודי, ואחר כך לא יכולתי עוד להמשיך לחיות שם. הזיכרונות היו קשים מדי".
• • • •
על פי אחת הסברות, ההתיישבות היהודית בתימן החלה לאחר חורבן בית המקדש הראשון. בשנות הארבעים של המאה הקודמת כללה הקהילה כ־50 אלף איש, אולם לאחר הקמת מדינת ישראל עלו כ־45 אלף יהודים במבצע "על כנפי נשרים", שכונה גם "מרבד הקסמים". במדינה נותרו כמה אלפי יהודים, שהתגוררו בעיקר בריידא ובסעדה שבצפון, לצד שכניהם השיעים. עם הזמן הם הפכו למאות בודדות, ואחרי רצח נהרי נותרו מהם עשרות.
עם פרוץ מלחמת האזרחים בתימן, גברו ההתנכלויות ליהודים מצד המורדים החות'ים, שיעים קיצוניים שמקורבים לאיראן ולחיזבאללה. ב־2009 פונו 400 מיהודי סעדה למתחם מאובטח במרכז צנעא, סמוך לשגרירות ארה"ב, לאחר שאנשי "אללה אנסר" העבירו להם אולטימטום: עיזבו מייד או שתותקפו.
ב־2011 הודח נשיא תימן, עלי עבדאללה סאלח, שדאג במשך שנים להגן על היהודים במדינה. לאחר שסולק מכיסאו, לא נותר מי שישמור עליהם. במתחם המאובטח - שם מכובס לגטו - נותרו כיום כ־50 יהודים בלבד, שחיים למעשה במעצר בית. ב־2012 נרצח בשוק של צנעא יהודי נוסף, אהרון זינדאני ז"ל, בדקירות סכין לעיני ילדיו.
הדעות חלוקות באשר למספרם המדויק של היהודים שנותרו בתימן. על פי רישומי הסוכנות היהודית, מדובר ב־90 איש; לפי נתוני האגודה למורשת יהדות תימן, מדובר ב־140. בפדרציה העולמית של יהודי תימן טוענים כי המספר מגיע עד כדי 210 יהודים.
כך או כך, הדאגה לגורלם עלתה במלוא עוזה בשבועות האחרונים, לאחר שהחות'ים השתלטו על הבירה צנעא. המוטו המופיע בסמלם הוא "אללה גדול, מוות לאמריקה, מוות לישראל, ארורים היהודים, ניצחון לאיסלאם", ושלטים בסגנון הזה מציפים כיום חלקים נרחבים מתימן.
הפחד בקרב היהודים גדול. לפני שלושה שבועות הותקף ר', צעיר יהודי בשנות העשרים לחייו, בידי מוסלמים בשוק שהיכו אותו בכל חלקי גופו. הוא נמלט מתימן למדינה מערבית, ואינו מתכוון לשוב עוד. הרב הראשי של תימן, יחיא יוסף, סיפר בשיחה עם סוכנות הידיעות רויטרס: "התנועה של היהודים הפכה מאוד מוגבלת בגלל המצב הביטחוני. יש חברים בקהילה שהעדיפו לעזוב את תימן, אבל אנחנו לא רוצים לעזוב. אילו רצינו, היינו עושים זאת מזמן".
העיתון "Yemen Times" דיווח כי שני יהודים הוכו לפני חודשיים על ידי חות'ים בעת שערכו קניות בשוק של צנעא. "התוקפים זיהו אותם בגלל הפאות", סיפר לעיתון הרב יוסף חביב, שמתגורר במתחם המבוצר בעיר, "הם עצרו אותם ודרשו מהם להלל את הנביא מוחמד, אבל השניים סירבו. בתגובה, היכו אותם לעיני כל וגנבו מהם את הכסף שהיה עליהם".
חביב עבר לצנעא ב־2006, לאחר שביתו הופצץ על ידי הממשל התימני במסגרת מלחמתו נגד החות'ים. "רבים מאיתנו מגיעים מהעיר סעדה, מקום מושבם המקורי של החות'ים, כך שאנו מכירים אותם היטב", סיפר בראיון לעיתון המקומי, "באנו לצנעא כדי להימלט מהחות'ים, וזה נראה כאילו הם רדפו אחרינו עד לכאן".
חבוב סאלם מוסא בן ה־36 נמלט עם הרב חביב. "החות'ים התנכלו לנו בכל מקום שאליו הגיעו", הוא אומר, "תקפו אותנו ואילצו אנשים להתאסלם. המעבר לצנעא היה טראומטי עבורנו. גם אחרי שהגענו, לא חשנו מספיק בטוחים כדי להתערות באוכלוסייה המקומית. כשהגעתי לצנעא עדיין היו לי פאות, ואנשים זיהו מייד שאני יהודי. היו צועקים לעברי, מקללים אותי ומטרידים אותי, אז החלטתי להיפטר מהן. אני לא שמח על זה או גאה בזה, אבל לא היתה לי ברירה. למרות הכל, אני לא מתכוון לעזוב את תימן אף פעם. רוב היהודים עזבו, אבל לא אני. זאת הארץ שלי, ובה אמות".
חביב רואה את הדברים מעט אחרת: "להיות יהודי בתימן זה אומר לחיות בסכנה. זה ככה כבר הרבה זמן, אבל בחודשים האחרונים זה נהיה ממש מפחיד. רוב היהודים חיים עכשיו באזורים שנתונים לשליטת החות'ים, וכולם חושבים על עזיבה".
בין היהודים שנותרו בתימן נמצאים גם הוריו ושבעת אחיו של י', תושב באר שבע בן 33. הוא עצמו עלה לבדו לפני שמונה שנים והשאיר מאחור את משפחתו. הוא מצליח לשמור איתם על קשר רציף גם בימים אלה, אבל המצב המדאיג לא מאפשר לו לעצום עין בלילה. "הם לא יוצאים מהמתחם, אלא כשהם חייבים ללכת לשוק, לקנות קצת אוכל ומצרכים", הוא אומר, "הפחד שולט בחיים שלהם. אני כל הזמן מנסה לשכנע אותם להצטרף אלי ולעלות לארץ, אבל הם לא מוכנים לשמוע על זה. יש להם הרבה רכוש שם, שהם לא יצליחו למכור למוסלמים, והם גם חוששים מהחיים שמצפים להם בישראל. אבל אני דואג לשלומם. מקומם לא שם, אלא כאן, איתנו. אני מקווה שבקרוב לא יישאר בתימן אפילו יהודי אחד".
על פי ה"Yemen Times", בכפר היהודי בית הרש, סמוך לריידא, מתגוררים 48 יהודים. יחיא יעקב, מורה לעברית ואב לארבעה, סיפר לעיתון: "לא קיצצתי את הפאות שלי, אבל כשאני יוצא מהכפר, אני מחביא אותן. אם מישהו יזהה אותי כיהודי, מי יודע מה יקרה לי. הכל אפשרי".
יעקב מלמד ב"חדר", שבו שבעה תלמידים. "מבחינה חוקית ורשמית, היהודים הם אזרחים שווי זכויות בתימן, ולכן הם יכולים ללמוד בבתי ספר ציבוריים", הוא אומר, "אבל בפועל, כופים על הילדים שהולכים לבתי הספר האלה ללמוד את הקוראן, והם חווים הטרדות מצד התלמידים והמורים, בעיקר אלה שמלמדים מקצועות הקשורים לדת ולתרבות האיסלאמית".
שלושה מילדיו של יעקב עברו ללמוד בישראל ובארה"ב, והוא נשאר בתימן עם אשתו ועם בנם בן ה־10: "הייתי רוצה לטוס לישראל ולפגוש את הבנים שלי, ואין לי כסף. אני אמנם מחזיק בשלושה בתים של תושבים יהודים שעזבו את הכפר, אבל לא יכול למכור אותם כי השכנים המוסלמים טוענים שהבתים הללו שייכים להם. הם מתעלמים מהמסמכים שברשותי, שמוכיחים כי הבתים בבעלותי".
• • • •
הפרופיל החברתי של יהודי תימן השתנה בשנים האחרונות, בעקבות גל העזיבות. בקהילה נותרו בעיקר מבוגרים ומעט ילדים; כמעט לא נותרו צעירים בשנות העשרים לחייהם. החתונה האחרונה בקרב היהודים נחגגה לפני כשנתיים, והזוג הטרי עזב את המדינה.
כשהרב הראשי של תימן, יחיא יוסף, נשאל מדוע הוא ממליץ לאנשי הקהילה לא לעלות לישראל, הוא מסביר: "בישראל בנות מורדות נגד האבות שלהן, ואנחנו חוששים לבנותינו. לא אוכל לקבל את העובדה שהבת שלי תבוא אלי יום אחד ותגיד לי שהיא רוצה להתחתן עם החבר שלה. זה אסור בדת שלנו".
רוב חברי הקהילה מובטלים. בעבר עסקו רבים מהם בהכנת תכשיטים וזהב או בייבוא טבק, תבלינים וחומרי טקסטיל. מי שמתגורר במתחם המבוצר בצנעא מקבל מהממשלה משכורת של כ־50 דולר לחודש, וחלק מאלו שחיים בריידא זוכים לתמיכה כספית מחסידות סאטמר בארה"ב.
ד"ר משה נחוםד"ר משה נחום (79), נשיא הפדרציה העולמית של יהודי תימן, נולד ליד צנעא ועלה לארץ בעת מלחמת העולם השנייה. מאז הפך את הטיפול ביהודים מארץ מוצאו למפעל חיים. "במשך שנים ארוכות נאבקתי בממסד, שבתחילה לא רצה להכיר ביהודי תימן. הצלחתי להביא לעלייתם לארץ של רבים מבני הקהילה וניצבתי בראש חזית המאבק על ילדי תימן. ב־1977 התרעתי ש־33 אלף יהודים נותרו בתימן, אבל הסוכנות היהודית הודיעה שלא נותר אף אחד".
עד 2011 הוא ביקר בתימן עשרות פעמים: "אפילו היהודים לא הבחינו שאני יהודי עד שאמרתי להם. אבל מאז המהפכה אני כבר לא מתקרב. לטוס לשם היום זה כרטיס בכיוון אחד".
• • • •
גורלם של יהודי תימן מעסיק גם את התקשורת העולמית. כתב ה"ניו יורק טיימס" רוד נורדלנד התלווה לפני כחודש לאברהם יעקב, יהודי בן 36, וסייר איתו בשוק של ריידא, כשיעקב רכוב על קטנוע ופאותיו מתבדרות ברוח. כשהתנועה עצרה לרגע, ניגש סוחר גת למתורגמן של יעקב ושאל אותו: "מה אתה עושה עם היהודי המלוכלך הזה? למה אתה חבר שלו?"
המתורגמן השיב: "הוא בן אדם, אחרי הכל". והסוחר אמר: "לא, הוא לא. אללה קילל אותו".
"אין לנו כאן חברים", אמר יעקב לעיתונאי האמריקני, "אז אנחנו רק מנסים להתרחק מכולם עד כמה שאפשר. יש כאן אנשים טובים, ויש גם אנשים רעים. יש בין החות'ים אנשים מבינים וסובלניים, אבל הדברים שנאמרים נגדנו פוגעים ומטרידים". למרות זאת, הוא מסרב לגזוז את פאותיו. "אני פוחד רק מאלוהים", אמר לעיתונאי האמריקני.
סולימאן, אחיו של אברהם יעקב, דאג שפאות שיערו יהיו דקות מספיק כדי שיוכל להחביאן. בנו יעקב יחגוג בקרוב בר מצווה. הוא כבר למד לקרוא בתורה, בעברית, ואביו חולם שיחגוג במקום אחר, בטוח יותר. "האמת היא שאנחנו חוששים מהשתלטות החות'ים, ולא ממש יודעים מה לעשות כרגע", הוא אומר.
ד"ר יגאל בן־שלום, נשיא האגודה לטיפוח חברה ותרבות - מורשת יהדות תימן, עוקב בדאגה אחרי המצב במדינה. "אנחנו לא מורידים את האצבע מהדופק", הוא אומר, "יש חשש גדול לגבי העתיד. היהודים בתימן עוד לא הגיעו למצב של ייאוש, ולכן עוד לא החליטו שאין להם מה לחפש בתימן. אני מקווה שהם לא שאננים".
הם מודעים לגודל הסכנה?
"אני לא בטוח. מדובר באנשים עם חזות יהודית בולטת, עם פאות, שלובשים גלביות. הבנות הצעירות בסכנה, כי אם הן יהיו יתומות, על פי החוק בתימן חייבים לאסלם אותן".
מה בעצם משאיר אותם שם?
"הם מעדיפים את חיי היומיום שהם מכירים על פני הלא נודע שמחכה להם בישראל. אז נכון שיש התנכלויות, ויש מתיחות, אבל אלה לא דברים חדשים שהתחילו עכשיו. לא התרחש שינוי ממשי במעמד שלהם. בסך הכל, החות'ים לא הציגו את היהודים כאויבים שלהם, אבל אנחנו יודעים שלא לעולם חוסן. זה יכול להשתנות אם יתרחשו אירועים ביטחוניים בישראל, או אם דאעש ישתלטו על אזורים בתימן".
יש עליהם איסור לעזוב?
"עד היום, כשהיה משטר נשיאותי בתימן, היהודים היו מוגנים ויכלו לצאת מהמדינה, אבל נשארו מרצונם. עכשיו הם לא מוגנים, וצריך לקבל אישור מהממשלה כדי לצאת מתימן. הקושי גדל לאחרונה, משום שהמדינות המערביות סגרו את הנציגויות שלהן בצנעא. גם מספר הטיסות היוצאות הוגבל בגלל מלחמת האזרחים".
בדיווח של רויטרס צוטט גורם ישראלי שאמר: "יש בהחלט דיונים על אפשרויות זמינות לגבי יהודי תימן, אבל צריך לזכור שאלה אנשים פרטיים, שיצטרכו לקבל בעצמם את ההחלטות לגבי עתידם". שום גורם ממשלתי ישראלי לא הגיב לדברים, בטענה שאינו רוצה לסכן את היהודים בתימן.
החות'ים מנסים להרגיע את הרוחות. "היהודים בטוחים, איש לא יפגע בהם", הבטיח אבו אל־פאדל, הגורם החות'י הרשמי האחראי לאזורים השכנים למגורי היהודים, שביקר בביתו של הרב הראשי יחיא יוסף, "הבעיה של החות'ים אינה עם יהודי תימן, אלא עם ישראל, שכובשת את פלשתין".
• • • •
אביו של משה יעיש־נהרי, הרב יחיא יעיש, זוכר את היום הנורא שבו נרצח בנו כאילו היה אתמול. "זה היה היום העצוב והקשה ביותר בחיי, היום שבו איבדתי את הטעם לחיות", סיפר ל"ישראל היום" ב־2010, "לא היתה לי שום בעיה ושום מחלוקת עם השכנים הערבים שלי. הרוצח בכלל לא גר בריידא, אלא בעיר אחרת. הוא לא הכיר את הבן שלי ולא היתה לו שום מחלוקת איתו. הרוצח הודה בבית המשפט שנתן למשה אולטימטום: תתאסלם או שתעזוב את תימן. הוא אמר לו לא - ואז נרצח".
משה נקבר ליד צנעא, בבית עלמין שמשמש את הקהילה היהודית ואת הקהילה המוסלמית, סמל לדו־קיום שהיה שם בעבר. אביו דיבר אז על רצונו לעזוב את תימן ולעבור לארה"ב או ללונדון. לבסוף הוא עלה ארצה עם אשתו. הם מתגוררים ברחובות.
יצחק נהרי (50), אחיה של לאוזה, אשתו של משה המנוח, עלה לארץ לפני 22 שנים ומתגורר אף הוא ברחובות. "נותר לי קרוב משפחה אחד בתימן, אבא של כלתי, שגר ליד צנעא", הוא מספר.
ומה אתה שומע ממנו על מה שקורה שם?
"שהם חיים בפחד. לפני שהם מדליקים אור בבית, הם סוגרים את החלונות ואת הווילונות, שלא יראו אותם. הם יוצאים מהבית רק כשהם חייבים, כדי לקנות דברים ולהביא מה שצריך, וממהרים לחזור. אני מדבר איתו בטלפון, לוחץ עליו שיעלה לארץ, אבל הוא לא רוצה".
למה?
"אתה צריך להבין שמצבם הכלכלי של היהודים בתימן מצוין, בטח ביחס לשכנים הערבים שלהם. לחלקם יש בתים גדולים, והם צברו הרבה רכוש. אף אחד לא יקנה את זה מהם. שונאים אותם. אם הם יבואו לפה, הם יישארו בלי כלום. יש יהודים תימנים שבאים לבקר בישראל, ואחר כך, כשהם חוזרים הביתה, מספרים מה קורה כאן. היה לי קרוב משפחה שעלה לארץ וברח בחזרה לתימן".
אתה מתגעגע?
"לא, אין לי למה להתגעגע. היו שנים שרציתי לבקר בתימן, לעלות לקבר של רבי שלום שבזי, אבל אחרי מה שקרה לגיסי, אני כבר לא אתקרב לשם".
הכתבה פורסמה במקור במוסף שישבת של "ישראל היום".