הרב יצחק זילברשטיין
עלה על גג רכב בשעת הלוויית הצדיק, ולאחר שהצטרפו עוד כמה אנשים הגג קרס
רבבות בני אדם השתתפו בהלוויית אותו הצדיק. במקום היתה צפיפות גדולה, עד שבלית ברירה עמד ראובן, אחד מהמלווים, על גבי תקרת רכב שחנה בצד הכביש
- הרב ארז חזני / והערב נא
- כ"ט שבט התשע"ה
וַיְדַבֵּר ה' אֶל מֹשֶׁה אַחֲרֵי מוֹת שְׁנֵי בְּנֵי אַהֲרֹן בְּקָרְבָתָם לִפְנֵי ה' וַיָּמֻתוּ... (ויקרא ט"ז).
שאלו רבותינו (ילקוט פר' שמיני): מדוע עם ישראל קורא ביום הכיפורים פרשה זו? מפני מה אנו מזכירים מיתתן של בני אהרון ביום קדוש זה?
משיבים על כך חז"ל: לומר לך שכשם שיום הכיפורים מכפר - כך מיתת צדיקים מכפרת!
ומעתה נבוא לעסוק בשאלה שהגיעה לשולחנם של חכמי ההלכה בעקבות הלווייתו של אחד מצדיקי הדור זצ"ל:
רבבות בני אדם השתתפו בהלוויית אותו הצדיק. במקום היתה צפיפות גדולה, עד שבלית ברירה עמד ראובן, אחד מהמלווים, על גבי תקרת רכב שחנה בצד הכביש.
משהבחין בו חבירו, טיפס ועלה גם הוא על גג הרכב. והנה אחריו המשיכו אנשים נוספים לעלות על גג המכונית, מפני הדוחק הנורא.
ומה קרה בסוף?
תקרת הרכב קרסה, ולא נשאר ממנה שריד ופליט!
ראובן, שבחור ירא חטא היה, רשם מיד את מספר הרכב, על מנת שיוכל לברר מי הוא בעליו, ולאחר ההלוויה בא ושאל:
א. האם חייב אני לשלם עבור הנזק מדין אדם המזיק, או שמא פטור אני מחמת שהייתי אנוס בשל הצפיפות במצות ההלוויה?
ב. אם אכן מחוייב אני לשלם, מהו שיעור התשלום - האם אשלם רק שמינית מהנזק, שכן היו עמדי עוד שבעה אנשים אחרים, או כיון שמחמתי עלו כולם - חייב אני לשלם הכל?
תשובה
השאלה התגלגלה ובאה לפני הגאון רבי יהודה אריה דינר שליט"א[1], והשיב כדלהלן:
א. ראובן חייב לשלם בעד הנזק, ואפילו אם היה נתון במצב של פיקוח נפש והיה מוכרח לעלות על המכונית, שעל אף שהדין הוא שמותר לאדם להציל עצמו בממון חבירו במקום פיקח נפש, מכל מקום חייב לשלם את ההיזק[2].
ב. ראובן אינו חייב לשלם את כל ההיזק, אלא רק כנגד חלקו, דהיינו, יש לברר את עלות הנזק וישלם שמינית מהסכום[3]. ואף על פי שבגללו עלו שאר האנשים, אין זה אלא גרמא, (ואפילו בדיני שמים פטור, כיון שלא התכוון לגרום להיזק).
* * *
הקדמה: נאמר בפרשתנו (ויקרא י"ז, י"ג): וְאִישׁ אִישׁ מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּמִן הַגֵּר הַגָּר בְּתוֹכָם אֲשֶׁר יָצוּד צֵיד חַיָּה אוֹ עוֹף אֲשֶׁר יֵאָכֵל וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, ודרשו רבותינו (חולין פ"ז.): ושחט וכסה - מי ששפך הוא יכסה[4]. ומספרת הגמרא: מעשה באחד ששחט, וקדם חבירו וכסה את הדם, וחייבו רבן גמליאל ליתן לו עשרה זהובים[5]. וכן פסק מרן בשו"ע (חו"מ סי' שפ"ב). אמנם להלכה אין מוציאים ממון זה בבית דין, משום שהוא קנס ואין דנים אותו בזמן הזה, אך מכל מקום אם הנחטף הוציא מהחוטף עשרה זהובים - אין מוציאים מידו. ואף אם לא הוציאם, אין החוטף פטור אלא בדיני אדם, אבל מדיני שמים עליו לפייס את חבירו[6].
[1] תשובתו מופיעה ב"קול התורה" (ס"ב).
[2] יעויין במסכת בבא קמא ס': ובשולחן ערוך חו"מ סי' שנ"ט סעיף ד'.
[3] יעויין במסכת בבא קמא י': גבי חמשה שישבו על ספסל אחד וכו'.
[4] ואם לא כיסהו השוחט, מחוייב כל אדם אחר לכסותו (יור"ד סי' כ"ח סעיף ח').
[5] ופנינה יקרה מצינו בספר "תורת חיים" שכתב: מצאתי כתוב בספר "אור זרוע", רמז לדבר שהברכה שווה עשרה זהובים מדכתיב גבי אליעזר עבד אברהם "ויקח האיש נזם זהב בקע משקלו ושני צמידים על ידיה עשרה זהב משקלם", ויש להבין: למה פרט הכתוב משקלם? אלא לפי שראה אליעזר שרבקה גרמה לו לברך, כמו שאמר "ברוך אלקי אדוני אברהם", לפיכך נתן לה שכרה שני צמידים עשרה זהב משקלם, שכך קיבל מאברהם ששכר ברכה עשרה זהובים. ונראה שזה הטעם שנקט רבן גמליאל עשרה 'זהובים', ולא קאמר עשרה דינרין או סלעין, משום שנקט לשון המקרא דכתיב "עשרה זהב משקלם".
[6] כמבואר בסמ"ק (סי' קנ"ו).
לרכישת ספרי "והערב נא" הקליקו כאן.