הישועה כבר כאן: עניין של פוקוס

להיות "גאול" זה רק עניין של נקודת מבט. מבט שיזמין מציאות חדשה או שיאפשר לנו להבין שהמציאות הנוכחית טובה לנו יותר מכל. איך חיים גאולה? איך מאפשרים מציאות אחרת?

אני זוכרת שכשגרנו, בעלי ואני בתחילת נישואינו, בדירה שכורה, הייתי בטוחה שבעליי הבית, על שלל דרישותיהם, הם אנשים קצת קשים ותובעניים... בעלי, לעומת זאת, חווה את העניין ממש הפוך. הם דווקא נראו לו אנשים נחמדים ונעימים... כבר אז חשבתי לעצמי, שאם יש לי בעיה איתם, ולבעלי לא – משמע שמשהו בגישה שלי הוא כנראה הבעיה...

רובינו בטוחים שהמציאות היא עניין אובייקטיבי לגמרי, בו כל אחד היה מרגיש ממש כמונו... אבל מדהים לגלות עד כמה אנחנו בוחרים את נקודת המבט שלנו על המציאות ועד כמה הכול, אבל הכול, נמדד במבט סובייקטיבי דרך המשקפיים הפרטיות שלנו...

לעיתים מגיעים אליי הורים לייעוץ אישי בנוגע לאחד הילדים. פעמים רבות אותה בעיה של הילד תקבל התייחסות שונה מכל אחד מההורים. אחד מבני הזוג, לדוגמא, כלל לא חושב שהעניין בעייתי, ואילו הצד השני בטוח שיש כאן בעיה קריטית... לפעמים האימא "מתפוצצת" והאבא מרחם, או לפעמים האבא חושב שהתנהגות הילד נובעת מעודף פינוק והאימא חושבת שהוא מתנהג כך כי עדיין לא קיבל מספיק...

הצעד הראשון ב"לחיות גאולה" הוא להכיר בעובדת החיים הבסיסית שכל מה שקורה לנו הוא פרשנות אישית לגמרי -ולעולם לא אמת אובייקטיבית.

* * *

שתי נשים שהכרתי, בהזדמנות מסוימת, היו נשואות מספר לא מבוטל של שנים ללא ילדים. אחת מהן התמרמרה מאוד על העניין וכל קושי שחוותה נקשר מיד אל אותה בעיה מצערת... הרי זו באמת בעיה סופר-אובייקטיבית... היה ברור לה שבעיות של מצבי רוח, בעיות בזוגיות או בעבודה, נבעו מזה שעדיין לא זכתה לפרי בטן... כשנפגשתי איתה ה"אין לי ילדים" היה נמצא שם בכל תוקפו, מלווה בדוק מסכנות... ואילו האישה השנייה, שהייתה בעלת עין טובה, ציפתה והתפללה אמנם מאוד לפרי בטן, אבל כלל לא הייתה מתוסכלת. היא "ניצלה" את זמן הלבד הזה להעמקת הקשר עם בעלה ונהנתה מהחופש הזמני... נסעה וטיילה, שמעה וארגנה שיעורי תורה והתחזקה באמונה... והכל בחיוך...

עניין של בחירה

ההבנה שהכול מתרחש בראש שלנו, יכולה לבנות את הקומה הראשונה של היציאה מהמיצר האישי שלנו ולהיות הבסיס לבניין החדש. התמודדות שונה של אנשים עם מצבי קושי זהים לשלנו, כמו דוגמת שתי הנשים חשוכות הילדים, יכולה "להפריח" לנו את הסיבות הכביכול מוצדקות שלנו, ש"מכריחות" אותנו להיות עצובים, דאוגים, לחוצים או ממורמרים. "וכן האדם בבחירתו את הטוב, הוא עצמו הסבה הראשונה לבחירתו בגדר יש מאין ממש...", כותב הרב דסלר ב"מכתב מאליהו", "ומזה נחזה באור בהיר כי לחינם פקרו הפוקרים שכפרו בבחירה חופשית וטענו שלכל מעשה יש סיבה הכופה על האדם את מעשהו".

בניגוד למה שאנחנו מורגלים לחשוב, גלות או גאולה אינם נכפים עלינו אלא הם תוצר של הבחירה שלנו. אמר פעם רב צדיק משפט שמלווה אותי בצמתיי היומיום: "שמחה היא הבחירה ליהנות ממה שיש לנו"... רובינו בטוחים ששמחה היא עניין "ספונטני" שמתרחש מאליו... אבל אם צווינו "משנכנס אדר מרבין בשמחה" ו"משנכנס אב ממעטים בשמחה", משמע ששמחה היא עניין שבבחירתנו ובשליטתנו. תחושות של קושי וגלות, אם כן, הן תוצאה של בחירה, מודעת או שלא מודעת, ומכאן ניתנות לשינוי של ממש. העניין עצמו אינו ה-בעיה, אלא הבחירה שלנו באיזו דרך לחוות אותו "מייצרת" גלות או גאולה, עצבות או שמחה, ומזמינה אחריה עוד מ"אותו דבר".

איך עובדים על זה? קוראים לזה התבוננות

בהתבוננות יש תהליך של בינה, פירוט המצב "מלמעלה" לפרטים, מתוכו יש הבנה, שמאירה לנו משהו חדש, ואז, בסייעתא דשמיא, יש בנייה ושינוי תפיסה.

כשאנחנו מרגישים קושי, כדאי לנסות לצאת מהמיצר שאנחנו כל-כך מקובעים בו, "לפתוח את המבט", להסתכל על כל התמונה ולעצור ולשאול את עצמינו האם הקושי הזה אמיתי לגמרי? האם אפשר לראות את הדברים אחרת? האם אפשר למצוא גאולה בתוך הגלות?

נשים רבות יעידו, לדוגמא, שהבעיה הזוגית שלהן זה "הוא"... הוא לא מספיק לומד/ עובד/ נחמד/ קשוח/ עוזר/ מפרנס/ מקשיב/ מפנק/ ועוד... קשה ביותר להזיז את גברת פלונית מהמבט הכול-כך בטוח שהבעיה שלה זה בעצם "הוא" ועם בעל אחר הכול היה נראה אחרת... במקרים כאלו תמיד עומדת לנגד עיניי אישה שהכרתי, שחוותה חיים זוגיים לא פשוטים עם בעל שאף פעם לא פירנס ובילה את ימיו בין המיטה למקרר... אותה אישה החליטה, לאחר כמה שנות מלחמה כושלות, על שינוי גישה ב-180 מעלות... "הוא בעלי", אמרה "ואני רוצה להמשיך לחיות איתו... הרי אם הוא היה חלילה נכה צה"ל נניח, חוסר המעש שלו בכלל לא היה מהווה לי בעיה והייתי עושה ככל יכולתי לשמח אותו... מעתה", החליטה, "אני מקבלת את המציאות כמו שהיא, בלי שיפוטיות או ביקורת...". היא החלה לצאת לעבודה בתחושה משוחררת ונינוחה, וחיי הזוגיות שלה השתפרו פלאים... המציאות שלה לא השתנתה בהרבה, עדיין עול הפרנסה הכבד היה מוטל על כתפיה, אבל המבט שלה על המציאות השתנה, שיחרר כעסים, שיפוטיות ומחלוקת, שיפר משמעותית את איכות חייה ונשא איתו, כ"בונוס", אפילו שינוי בהתנהגות בן הזוג.... אותו בעל שישב קודם בחוסר מעש, התחיל לפנק אותה כאשר היתה חוזרת מיום עבודה מפרך, בארוחה דשנה, בית נקי וכביסה מקופלת...

* * *

אם אנו חווים עצבות או קושי עקב מצב כלשהו, כדאי לעצור, להתבונן ולשאול את עצמינו, ללא כעס או שיפוט עצמי, האם אנו יכולים לחשוב אחרת באותו המצב? האם ההבנה שלנו את המציאות היא האמת לאמיתה?

שכנה שמצליחה להרגיז אותי, בעל קמצן או פזרן, ילד שנראה לי כ"לא יכול", בוס קשוח מדי, רווקות מאוחרת, עודף משקל, שעות ארוכות ליד הכיור או מול חבלי הכביסה, קושי בפרנסה או אפילו מחלה, חלילה, כל אלה יכולים להשתנות בתודעה שלנו. אם נבין שהסיטואציה היא רק "תפאורה", פלטפורמה, נקודת מוצא, ולא "הדבר עצמו", נוכל לראות אותה באור האמיתי שלה, הסובייקטיבי, ולדעת שכולם פרי המבט שלנו. נוכל לצאת מגלות לגאולה ולהתקיים מול אותו מצב בתדר אחר לגמרי. השכנה המרגיזה, לדוגמא, משקפת לי עד כמה יש לי עבודה על הגאווה והשיפוטיות. הבעל הוא בעצם אדם נפלא עם חולשה אחת של קמצנות... הילד ה"לא יכול", יתגלה כמסתדר מצוין אצל סבתא או עם חברים. הבוס הקשוח, למעשה מציב רף גבוהה, מה שמצמיח וממקצע אותי. הרווקות המאוחרת יכולה להיות זמן של פריחה ושינוי. עודף המשקל שלי משאיר אותי אוכלת, אבל נורא שמחה... העמידה מול הכיור וליד חבלי הכביסה הם ברכה גדולה של בית מלא חיים, הקושי בפרנסה מביא אותי לקרבת השם גדולה, והמחלה יכולה לעורר בירור וניקוי פנימי, פיזי ורוחני...

אם התשובה שניתן לעצמינו היא שאכן יכולנו לחשוב אחרת על אותו מצב – נתפלא לראות שבפעם הבאה, קצת פחות ניפול לעצבות ונאפשר לעצמינו חוויה טובה יותר. עצם ההבנה שהכול עניין של הסתכלות, תשחרר קצת את "הקפיץ" ותיתן לנו, בעזרת השם, את היכולת לשנות מבט, להתחיל לחיות גאולה, ולאפשר שינוי אמיתי במצב התקוע.

לראות טוב ולהודות

כאשר אנו בוחרים לוותר על עמדת המסכן וחסר הישע, (כן, צריך כאן לוותר!) שמספקת לנו רווח משמעותי של "עשו לי", "אני לא אשם", "אני בסך הכול קורבן" ורווחים נאים של תשומת לב, רחמים ועזרה מהסביבה, מתאפשר לנו לשים את הפוקוס על האפשרי, הטוב, על מה שיש ולא מה שאין, ומכאן להיות במקום היהודי המקורי, המודה.

אני זוכרת תקופה לא קלה שעברה עלי, בה הרגשתי לגמרי בגלות ובהסתרה... לילה אחד, ממש לפני השינה, מאסתי בתחושת המסכנות והחלטתי להודות לקב"ה על עשרה דברים בחיים שלי. רשימת הדברים הטובים והמבורכים הייתה כל-כך ארוכה ומשמעותית, שהתביישתי על כל תלונה שהתלוננתי אי פעם... אם רק נתחיל להודות – נתפלא לראות את הרשימה מתמלאת כהרף עין בדברים גדולים וקטנים, שעד היום עברו לידינו ולא קיבלו את תשומת הלב הראויה.

מאז, במקום להירדם עם מחשבות טורדניות על הספקי המחר, על החשבון בבנק, על המאמר שעוד לא סיימתי, על הטלפון שאני חייבת להרים ועל הגיהוץ שמחכה לי... אני מונה במחשבתי, החל מהקימה בבוקר, את כל החסדים שגמל איתי בורא עולם רק היום... (מבהיל לראות כמה טוב קיבלנו ועד כמה אנחנו לא מוקירי תודה...) ונרדמת בשלווה...

אחרי תקופה של תודה לילית מבורכת החלטתי להוסיף גם את הבוקר... ברכת "מודה אני" שחלפה לידי ביעף כל בוקר ונאמרה בחופזה, גם היא נלקחה כפרויקט הודיה ואני משתדלת לא לקום מהמיטה עד שה"מודה אני" יוצא מהלב וגורם לי באמת להודות.

ב"תודה להשם" הליילית שיתפתי גם את הילדים ונדהמתי שוב לגלות את הנשמות הטהורות של הילדים שלימדו אותי פרק מאלף בהכרת הטוב כפי שלא שיערתי... הקטנה, בת החמש אמרה "תודה להשם על האוכל שבישלת לנו היום", "תודה להשם שיש לנו חלונות/ דלתות/ מיטות/ כריות"... הבנות הגדולות אמרו "תודה להשם על שאני שבעה", "תודה להשם שלא קר לי", והעבירו בי צמרמורת... טקס "תודה להשם" המקסים הזה הפך לשגרת טרום-שינה אצלנו בבית והצליח לבנות בתוכי עוד קומה של התבוננות מלמעלה על כל הטוב והחסד...

"כי בשמחה תצאו", כתוב בנביא ישעיהו. היציאה מבעיה היא דרך שינוי התודעה. היא מתוך ההבנה שהקושי מתרחש בחוויה האישית שלנו, וביכולתנו לצאת משם ולבחור אחרת. אם נודה על היש, הדבר יזמין עוד ועוד טוב לחיינו, ירבה ויעצים אותו ובסופו של תהליך, יחשוף את נקודת הגאולה שלשמו הוא הגיע.

* * *

מספרים על האחים הקדושים רבי אלימלך מליז'ענסק ורבי זושא, שנזרקו באחד ממסעות הגלות שלהם על לא עוול בכפיהם, לתא כלא מצחין בבית סוהר. הצטער רבי זושא שלא יוכל להתפלל בגלל דלי העביט שהעלה ריח רע. "עלינו דווקא לשמוח ולהודות", אמר לו אחיו, "כי דווקא כשאנחנו לא מתפללים בגלל הריח, בזה אנחנו מקיימים את מצוות השם"... אורו פניו של רבי זושא ושניהם יצאו בריקוד של שמחה... כששמע הסוהר את קולות השמחה, נכנס לברר על מה החגיגה והוציא מיד את דלי העביט... עמדו שני האחים והחלו להתפלל...

אז איך עושים את זה, תשאלו?

לחיות גאולה הוא עניין של החלטה עיקשת על נקודת המבט. אף תירוץ על היות הבעיה "באמת אובייקטיבית" לא יעבוד כאן. עם רצון והחלטה מודעת, יכול להפוך הקושי לישועה גדולה שתזמן את הגאולה השלימה.

"אם כך", מובא בספר החסידי "חשוב טוב", "בכוח המחשבה והאמונה הפנימית, יכול אדם לשנות את מצבו לחלוטין... המחשבה והביטחון שהכול יהיה טוב, הם עצמם גורמים, שתהיה השפעת טוב מלמעלה ללא כל חשבונות!".

כשנשאל הרב מפונוביז', הרב כהנמן זצ"ל, שהקים בארץ מוסדות תורה וחסד, לאחר שאיבד את רעייתו וכל ילדיו בשואה, כיצד יכול היה, למרות הצער והקושי, לעשות כל-כך הרבה למען אחרים, ענה כי דווקא בגלל החורבן, לא יכול היה לשבת בחיבוק ידיים... "הצער הגדול", סיפר "הוא זה שדחף אותי כל העת". כשקנה הרב כהנמן את הגבעה המפורסמת של ישיבת פונוביז' בבני ברק ולא הייתה בידו עדיין פרוטה שחוקה לבנייה, הצהיר ללא חת, ש"בישיבה הזו עוד ילמדו 500 בחורים" (בכל הארץ כולה לא למדו אז יותר מ-200 בחורים בכל הישיבות יחד!), וגרם לאנשים להרים גבה ולחשוב שהוא חולם בהקיץ... אבל הרב כהנמן חי את החזון מול עיניו, וראה את הישיבה, באמונה שלימה, כעובדה קיימת. בישיבת פונוביז' מתרונן כיום קול לימוד תורה של כ- 5000 (!) בחורים!  

דקלה יוספסברג היא מנחת הורים ויועצת בגישת שפר.

מעוניינת לעשות שינוי בבית? ליצור קשר אמיתי עם הילדים? והכי חשוב - להחזיר את השמחה והכיף של להיות אמא? זה אפשרי! לפרטים הקליקי כאן.