פרשת דברים

בפתח ספר דברים מלמד אותנו משה רבנו שיעור חשוב מאין כמוהו על האופן בו ניתן לומר ביקורת

סיבה ומסובב הן שתי מילות קוד שכיהודים מאמינים כולנו מכירים אותן, ואף רגילים להשתמש בהן. אם זכינו שעינינו תיפקחנה לראות את הסיבה, הרי שהתפעלותנו מן המסובב גוברת, בבחינת "השגחה פרטית". אבל מה קורה כשאיננו מצליחים להבחין בכך?

בפרשה זו מובאים דברי הפרידה של משה רבינו מהעם, לפני כניסת העם לארץ ישראל. בימי בין המצרים מהדהדים דבריו של משה: מצוות התורה לא רק שאינן מגבילות, אלא רק דרכן יכול אדם לצאת מהמצר אל המרחב. לא כל מה שנראה מרחב הוא אכן מרחב. בן חורין אמתי הוא אדם המסוגל להגביל ולתחום את עצמו. "בצר לך... ושבת עד ה' אלוקיך, ושמעת בקולו"

תשומת לב לפרטים קטנים חשובה מאוד בכדי לעמוד על סוד הדברים: מדוע והיכן נפלנו, וכיצד כדאי לקום? זה הקטן גדול הוא

לכל אדם עולם מושלם - נגלה נסתר ונעלם המקדש כולו מושלם כשישראל ערבים לכולם

על מנת שאמונתו של האדם תהיה שלמה, עליו לחיות בהתבוננות תמידית

עד כמה גדול כוחה של תפילה, שאפילו ללא קול, או ללא הגיית מילים בצורה מסודרת, אינה שבה ריקם? ומה הקשר לפרשת השבוע, תשעה באב והמצב הביטחוני בו אנו שרויים? מאמר מחזק ומעורר מחשבה

בפרשת השבוע, פרשת דברים, עם ישראל עובר תהליך ספירה לראשונה. האם אפשר לספור אנשים ולקבל נתונים מדויקים, או שאולי אי אפשר? הבה ניגש לספירת מלאי

בתוך דבריו, אומר משה רבנו משפט המלמד אותנו על כוחו של הדיבור, ועל האחריות למעשינו

הוא היה עשיר גדול, התגורר בבית מפואר, היה גם תלמיד חכם וירא שמים, דבר אחד העיב על אושרו של זלמן - שלש בנות מבוגרות לו בבית, שיושבות ומצפות לחתן שמשום מה בושש לבוא...

"תפסיק להעיר לי". משפט הנאמר פעמים כה רבות בין אישה לבעלה, בין בן לאביו ובין עובד למעסיק. כולנו לא אוהבים שמעירים לנו ומבקרים את הדרך או המעשה שעשינו, אז מה באמת לא נעיר? לא נוכל להביע עמדה? ואם כן, כיצד? מהי הדרך שההערה שלנו תביא בקרבה השפעה על הזולת ולא רק פורקן של עצבים?