ידידיה מאיר

אז בתוך כל התבהלה והתרעלה, בין כל הרעש והסחות הדעת, רגע לפני השנה החדשה, בואו נעשה את זה מסודר ונמנה את כל ימי ההודיה שעם ישראל עתיד לציין. גזרו ושמרו

מסתבר שלא צריך יותר מזה. פתחו לי פתח כחודו של מחט – ואפתח לכם זום עם 6,809 נרשמות. כן, זה המספר המדויק. ומאחורי כל מספר יש נשמה. אני מקווה שגם הקב"ה מציץ מדי פעם למייל שלה

תודה רבה ר' אבי, על השיעור האחרון הזה. תודה על הדוגמה האישית. ובשם דורות של מאזינים, הקרובים והרחוקים, תודה מעומק הלב, על כל נשימה ונשימה

וואו. אתם קולטים את המסר? הכותרת המרכזית של הימים האלה היא לא ההתרחשויות הצבאיות המשמחות. הן פשוט התוצאה של הכותרת האמיתית – המחיצה שהולכת ונופלת בין עם ישראל לאלוקיו

אז עכשיו, אחרי שבנימין נתניהו קיים באופן מופלא כזה את השליחות שהטיל עליו אביו, הוא יכול לעבור למשימה הבאה בשרשרת הדורות – או בעצם המשימה הקודמת – המשימה שמטיל עליו סבו הגדול

תחשבו כמה מרגש זה יהיה להגיד לעצמכם, גם בעוד שנים: זה הלימוד הקבוע שהתחלתי אחרי המבצע הפלאי באיראן. לא הסתפקתי בהתרגשות חולפת. לא נשארתי אותו אדם. פתחתי דף חדש

"הם לא למדו רש"י - אבל הרש"י הזה נמצא אצלם בתוך הלב! הם מבינים על מה אנחנו נלחמים ומול מי אנחנו נלחמים. ולכן, אם אפשר לתת להם כמה שיעורים זה טוב, אבל תאמינו לי, תאמינו לי, בסוף הם מבינים את זה!". הופה. ככה אולמרט לא דיבר

"אנחנו מאמינים בצדקת הדרך של עם ישראל. אנחנו לא מתבלבלים, לא ממילים מכובסות, ולא מכל מיני הפרחות של אידאולוגיות שפורחות כמו בלונים ואין בהן כלום. אנחנו עם ישראל, זו תורתנו, זו אדמתנו"

מדהים כמה המאמר הזה רלוונטי להיום. ואולי בעצם: מייאש כמה הוא רלוונטי להיום, אחרי כמעט ארבעים שנה. טוב, קודם כול אם היינו מקשיבים אז, בשנת תשמ"ז, למתווה שברוד וחב"ד מציעים לסכסוך הישראלי-ישראלי, אולי היינו נמצאים היום במקום שונה

מעניין לאיזה שר יהיה אומץ להחליף את השיר הזה, שכל כך לא מבטא את הרוח של רוב עם ישראל. בטח לא מאז 7 באוקטובר, וקריסת קונספציית "כוחי ועוצם ידי"

"האליטה הייתה קוסמופוליטית וכנועה ביחס לתרבות העולם. היא תמיד הייתה מוכנה למחיקה עצמית. הזהות היהודית השתמרה על ידי פשוטי העם". משפט לפנתיאון. שנזכה להיות מפשוטי העם

בליל הסדר שעבר, ב"שפוך חמתך אל הגויים", עוד חשבנו על סינוואר ועל נסראללה. והנה שני הרשעים האלה, שאכלו את יעקב ואת נווהו השמו, הושמדו השנה מתחת שמי ה'

אני בטוח שבזכות הדברים המעוררים שלך, רבים יפתחו ביום חמישי הקרוב את הדף הראשון של מסכת מכות וילמדו. האור הקטן שאלישיב הי"ד הדליק בליל ראש השנה האחרון במארון א־ראס ימשיך להאיר את העולם

האגרוף הצהוב הקמוץ והמאיים הופך לפתע ליד מושטת לשלום של ארגוני "אחדות", כביכול, שקוראים לנו לחתום על עצומות שונות שתכליתן עצירת כל עשייה ממשלתית כי היא "קורעת את העם"

הדברים הקשים שעברנו פה בשבעה באוקטובר לימדו את הציבור הרחב, אפילו חלקים נרחבים בשמאל, להיבהל מהדברים הנכונים. הושע נא נפש מתבהלה

בעוד שאנחנו תקועים לפעמים בשיח של הכלה והבנה בין מגזרים, יש המוני יהודים בעולם כולו שמזמן עולים קומה ומבקשים: תנו לנו תפילין. תעזרו לנו לשמור שבת. תחברו אותנו לאוצר שלנו

עם ישראל שב לאלוקיו, לזהותו. תקשיבו למה שאומרים החטופים. הם יוצאים מעזה, ומספרים איך התפילות, המצוות והמעשים הטובים ששלחנו להם מכאן חצו את הגבול, ירדו עד לתהומות המנהרות החשוכות, והשפיעו עליהם בזמן אמת

הדבר שאני הכי זוכר, הוא הדמעות. כאמור, התוכנית הייתה מלאה באופטימיות ובשמחת חיים, שמחת חיים יהודית, אבל אז הגיעו הפיגועים הנוראים, ושמחת החיים הפכה לאבל

אם לפני 20 שנה הייתם מזדעזעים ככה מנערה בת 17 שמשלמת בחייה מפגיעת רקטה שנורית מעזה, אז אולי אותם רוצחים מעזה לא היו מפתיעים אתכם ככה וטובחים ומתעללים וחוטפים (ועכשיו מתברר שגם מרעיבים)

אני לא יודע מה איתכם, אבל את שמירת השבת שלי מירב חיזקה. הרי במהלך המלחמה הזאת כל - אבל ממש כל! - האירועים הדרמטיים אירעו בשבת קודש

האם אין גבול לרשעות של מערכת המשפט ולהתעללות שלה במילואימניק מסור שעשה למעלה מ-220 יום בצבא מאז שבעה באוקטובר? או אפילו בסתם אדם שלא עשה יום אחד של מילואים? או אפילו בחתול?

התשובה היא שכשקמפיינרים פוליטיים, ואיתם כל התקשורת, עוטפים בציניות את העסקה המופקרת הזאת בביטויים שהם בדיוק ההפך מהמציאות שאליה הובלנו – אסור לשתוק. האושר הזה יעלה לנו בדם רב, חלילה

הדבר היחיד שאנחנו, האנשים הקטנים, יכולים לעשות, בלי להעלות את המחיר ולהרחיק את השחרור ובלי לגרום לחטיפות ופגיעות בנפש בעתיד - הוא לזעוק אל ה'. ממש כמו בפרשת השבוע. וגם את זה רצוי לעשות בלי רעש גדול מדי

מה עושים כדי שזה לא יקרה שוב בעתיד? ואיך הביטחון של היישוב קדומים קשור באופן הדוק לביטחון של קיבוץ בארי, ולכך שלא יהיו חלילה עוד חטופים בעתיד?

ידידיה מאיר לקח מאירועי "צמאה" בעיקר את דבריו של הרב יוסף יצחק ג'ייקובסון. על הסירוב של יעקב אבינו להתנחם, ועל האופן שבו צריך לראות את הילדים שלנו. וגם: איך יהונתן אינדורסקי חזר בתשובה?

אין שום תמונות של אבא של ארוסה, שאיבד את חתנו המיועד, שיושב מול הגמרא בשעת בוקר מוקדמת בביתו השקט בעפרה, אחרי לילה בלי שינה, לפני יום עבודה עמוס במרפאה, ומנסה להיאחז בדף היומי. כמה עוד גיבורים כמוהו יש?

כן, זה היה הטיעון. אל תחשבו שהוא נשמע לכם מוזר כי אתם לא מבינים במשפטים. הוא נשמע לכם מוזר כי אתם אנשים מוסריים

אני יכול להעיד על עצמי: אני מושפע מאוד מהדברים שאני קורא ושומע. לא רק פרסומות. גם מאמרי דעה, כתבות, ראיונות מרגשים כמובן. ושירים. אולי בעיקר שירים. לכן אני מנסה, עד כמה שאני יכול, להקפיד לצרוך דברים שאני רוצה שישפיעו עלי

"מי אתה ואיך הגעת לכאן?", שאל אותו הצעיר בעברית, בחוסר סבלנות. בלי לחשוב יותר מדי, ענה לו הרב גבריאל: "אלוקים שלח אותי אליך"

אנחנו ננצח בסוף בעזרת ה'. למעשה כבר עכשיו אנחנו מנצחים. השאלה היא רק מה המחיר שישלמו בדרך אנשים כמו אליעזר בן בינה והמילואימניק שאסור לפרסם את שמו. לא פשוט. אז תתפללו עליהם