כל התכנים של יעל זהבי

התקשינו לסלוח לו. ניסינו להדחיק אותו, כמו את המהפך של בגין, אבל הוא לא היה מוכן להידחק. הוא אמר בקול ברור וחד את מה שחשב, והדהד את האמת שגילה כמו שופר שהלך וחזק מאוד

חז"ל מספרים שהיום בו תורגמה התורה ליוונית היה "יום קשה לישראל כיום שנעשה העגל. שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים). כדי שהתורה תוכל להתגלות במלוא תפארתה היא צריכה כלי שיכיל את כולה

"את לא עונה, ואני שומעת את ההסתייגות דרך מה שאת לא אומרת. אבל בעצם, למה? אני מבינה את הרתיעה מתכנים שסותרים את היהדות, אבל יש גם כל כך הרבה דברים אחרים! אז ממה נובעת הרתיעה?"

הלב "יוצא" ממקומו, אבל החיבור המוחלט לא באמת יכול להתממש. אנחנו נשארים שתי ישויות נפרדות. אני – מול אחר. בעומק הקשר שלנו עם הזולת עומד תמיד חסר עמוק שלא ניתן למלא עד תום

מעגל השנה היהודי משמר את העיקרון הזה כאשר הוא יוצר כל הזמן איזון בין החומר והרוח. התעלות רוחנית מושגת על ידי כלים גשמיים. ואז בא יום כיפור ומפר את האיזון. למה?

איך כל זה התחיל? איך הגעתי לכאן? מה עשיתי בדרך? אנחנו מנסים להעביר קו מנקודה לנקודה, מודדים את המרחק אל הנקודה הבאה ובודקים אם היא ממשיכה את הרצף. אם כל מעשה שלנו הוא זיכרון למעשה בראשית

אמא של הילה הניחה שתי ידיים על ראשה של הבת שלה. בדיוק כמו שעשה בעלי. בדיוק כמו שעשיתי אני. זה היה כמו ריקוד יהודי מדויק ומדוד שהיה שם תמיד, ופתאום קיבל נוכחות

את יכולה לנצח אותה בנוקאאוט של הורדות ידיים ולשאול אותה שאלה פרובוקטיבית על חייה שלה הדלים, השטוחים, הריקים... אבל את יכולה גם לקחת את השאלה שלה אליך. אל הריק והשטוח של עצמך

היה לי ברור אז שזו הדרך לשמים. לא ראו את הצמרת שלו והענפים המתולתלים כבר השתלבו בגוון של השמים והעננים. מבחינתי הוא היה העץ הכי גבוה בעולם. ועכשיו...

קשה לבכות. קשה לנו המפגש עם הריק הכואב. ובדיוק בשביל זה יש לגננת לאה סוכריות בארון. אנחנו מפנימים את מנגנון הסוכרייה שהולך אתנו, מלווה את חיינו ועוזר לנו להפסיק לכאוב

הקב"ה קורא לנו לשיחה. אישית מאוד. יש שיחות, מזכירה לי חוה, שאי אפשר לנהל אותן בטלפון או בחוץ. צריך להיכנס הביתה, לחדר הכי פנימי, ולסגור חזק את הדלת