זה לא הם, זו אני. לכי תסבירי להם

חוה התקשרה אלי בשעת בוקר די מוקדמת. היא בקשה שאגיע אליה לביתה שבקריות ליד חיפה. חוה היתה אמא של נעמי, חברתי הקרובה, שנפטרה כמה שנים קודם לכן לאחר שנים ארוכות של מחלה. שמרנו על קשר לפרקים, ונהגתי להתקשר אליה כדי לברך בחג שמח, שנה טובה או לשאול בשלומה. הפעם היא בקשה שאגיע אליה. "אני יודעת שאפשר לדבר גם בטלפון", היא ענתה על שאלה ששאלתי בלי לשאול, "אבל יש שיחות שצריך להיפגש בשביל לנהל אותן".

נסעתי אליה. שלושה חדשים לאחר מכן היא נפטרה. זאת היתה שיחת פרידה. "תכתבי את כל מה שאני אומרת", היא בקשה. וכתבתי. את כל מה שהיא אמרה. חוה כבר לא ראתה כמעט כלום. היא חיה לבד בבית הקטן שלה, בתוך החושך שהלך וצמצם את עולמה. "את נראית נפלא", היא אמרה כשנכנסתי. חייכתי, והיא המשיכה: "אל תחשבי שאם אני עיוורת אני לא יכולה לראות"... כשסיימנו את השיחה, לפני שנפרדנו, היא אמרה שבטח אני מבינה שאי אפשר היה לנהל את השיחה הזאת בטלפון. "אני לא הייתי רואה אותך, ואת לא היית שומעת...".

אחרי שחוה נפטרה, השיחה שלנו המשיכה. עד היום אנחנו עדיין מדברות. אל תחשבי שאם אני לא כאן אז אני לא יכולה לדבר איתך, היא אומרת לי כל הזמן. ואני מנסה להבין. בכל פעם אני מחלצת עוד הבנה, עוד בהירות מתוך העיוורון. עוד צליל מזוקק מתוך החרשות שכופה עלינו השגרה הקולנית.

* * *

בחודש האחרון עלתה שוב בזיכרוני שיחת הפרידה מחוה. קיבלתי המון פניות שעיקרן זהה: מוכרחים לכתוב איזשהו מענה מסודר, מנומק, מוכיח ומוקיע, שניתן יהיה לפרסם מול כל מקטרגינו ומשטינינו. צריך להדפיס איזו עצומה מנצחת, מתנצחת, באדום עם סימני קריאה. מוכרחים לענות, להראות שלא נכון, שלא הוגן, שאנחנו יותר, ופחות, ואפילו, וצודקים. מוכרחים לענות ולנצח.

אבל אולי לפני שעונים, צריך לדעת לשאול.

הקב"ה קורא לנו לשיחה. אישית מאוד. יש שיחות, מזכירה לי חוה, שאי אפשר לנהל אותן בטלפון או בחוץ. צריך להיכנס הביתה, לחדר הכי פנימי, ולסגור חזק את הדלת. שלא יהיה רעש. שאפשר יהיה להקשיב באמת. לכל מילה, לכל דימוי, לכל שתיקה. המילה "חיים", אומר הרב וולבה זצ"ל, כתובה בלשון רבים, עם הסיומת הזוגית של יו"ד ומ"ם. המבנה הזה מספר לנו שהחיים - הם קשר. הם מפגש. הם שיחה ארוכה שבה כל מקום אליו הגענו, כל אירוע שאנחנו חווים, כל הדברים במציאות שסביבנו – הם דיבורים שצריך להקשיב להם. וכדי לשמוע את הדיבור של כל דבר, צריך לתת לו מקום לדבר. לבקש אותו. לשאול. לא לענות.

לחזור בשאלה

למה השם הביא אותנו למצב הזה? אולי רק בשביל שנשאל אותו את השאלה הזאת.

"איכה", הוא קורא לנו שוב ושוב, מששת ימי הבריאה ועד היום. הוא קורא לנו בנועם, בזמירות של הלל, בריח המשכר של תינוק חדש. והוא קורא לנו בכאב, בפרידות ובעוני. בגילוי של חיבה ובגלות של חולי. לפעמים אנחנו קשובים מאוד, אבל לפעמים אנחנו פשוט לא שומעים. כלומר, אנחנו רוצים לשמוע, משתדלים כל כך, וגם נורא ממהרים: להתפלל במניין, להתפרנס, לגמול חסדים, להשפיע. להיות צודקים ונכונים. אנחנו באמת עסוקים בדברים טובים וחשובים כל כך. אז איך יתכן שכל העולם מצביע עלינו עכשיו בהאשמה? איך יכול להיות שאנחנו, הטובים האמתיים בסיפור הזה, מוצאים את עצמנו מגודרים, מבודדים, מדבקים ואשמים? אנחנו מוכרחים להסביר ולענות! הרי בפורים עדיין לא היו הנחיות, הרי הבתים שלנו צפופים, הרי הבדיקות והרי התשובות ומשרד הבריאות. וכל ארגוני החסד והתפארת? והצדקה?

הצורך הראשון הוא להשיב. להסביר. תנועת הנפש הראשונה היא החוצה. אבל עכשיו אנחנו נקראים פנימה. כשמבקשים מאתנו לחסום, כפשוטו ממש, את פינו, אולי צריך להפסיק להשפיע ולדבר ולהתחיל לקבל ולשתוק.

אני יודעת שיש כאן חושך, חוה אומרת לי בכניסה. חושך זה קשה. זה לא מזמין. לא מאיר פנים. אבל תדעי, שבתוך החושך הזה אפשר לראות דברים שאור חזק ומסנוור דווקא מסתיר. הקב"ה הזמין אותנו הביתה, לשיחה. הביאני המלך חדריו. לא דרך הטלפון, לא דרך המייל, לא ליד אנשים. לבד. אני ואתה. החדר הקטן נראה לנו חשוך ומאיים, אבל כל גלות היא הזדמנות לגילוי.

אולי במקום להניף סימן קריאה אדום של הפגנה - אנחנו יכולים להגיש סימן שאלה, בוגר, של ענווה. האם טעינו? אולי. גם. האם שמענו בזמן את מה שהיינו צריכים לשמוע? לא בטוח. אפשר להיות בתוך הבידוד הזה בלי לברוח. להקשיב לשקט, לדעת להיות בתוך חשבון הנפש בלי להצדיק, להיפגע או למחות. לא בגלל שאין על מה למחות או ממה להיפגע, אלא בגלל שיש עיתים בהם דווקא המשכיל יידום.

מה אנחנו יכולים לענות "להם"? אולי התשובה הכי מדויקת היא שזאת בכלל לא השאלה. השאלה היא לא "הם". היא אנחנו. אני. השיחה שלי עם השם היא פרטית לגמרי. כבני מרון - הוא סוקר כל אחד מאתנו באהבה ובתביעה. גם לי וגם לחברתי החילונית לעבודה יש חשבון נפש לעשות. משהו חשוב לגלות מתוך העיוורון של החשכה. אני לא יודעת את התשובה ל"למה הוא עושה לנו את זה". אני כן יודעת שאני צריכה לשאול את השאלה. למה נשלחנו הביתה מרשות הרבים? אולי אנחנו צריכים להיזכר בכך שאורך של חצאית הוא לא משהו שמקפידים עליו רק עבור הזולת? שזמן התפילה לא שייך למשגיח? שיש דברים שקניתי ואני בכלל לא צריכה? שרצתי לעבודה לא רק כדי לפרנס את ילדי, אלא גם קצת כדי לברוח מהם...?

ציבור שעסוק בחשבון נפש, מעניק לסובבים אותו את התשובה החזקה ביותר. מי שמעז להיות במקום של שאלה, יכול גם לזכות אחר כך לעשות תשובה. מי שבכל פעם מחשב מסלול מחדש, עשוי בסיעתא דשמיא גם להגיע ליעד.

האישה החרדית מוצאת את עצמה בעל כורחה בחזית ההסברה. למה לא נשמעתם להוראות? איך יש אצלכם אחזו גבוה כל כך של הדבקה? ובכלל, איך תסבירי שדווקא אתם, שומרי מצוותיו ומעבירי לפיד תורתו – דווקא אתם ראשוני הנפגעים? יש המון תשובות. המון טבלאות ומספרים, המון ליקויים ומחדלים, ואפשר בהחלט להסביר דרכם את המצוקה שנקלענו אליה. אבל אולי כדאי להמתין רגע לפני שאני הופכת להיות מסבירת המגזר. אולי כדאי להפנים קודם את המסר של המסכה ולשתוק. לא לענות, אלא לשאול. ויתכן שזוהי התשובה הטובה ביותר.

המאמר התפרסם גם בעיתון "קטיפה".