category

עשרה בטבת

כש"מתרגמים" את התורה, מפסידים את המתנה הכי גדולה שיש לה לתת לנו

חז"ל מספרים שהיום בו תורגמה התורה ליוונית היה "יום קשה לישראל כיום שנעשה העגל. שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים). כדי שהתורה תוכל להתגלות במלוא תפארתה היא צריכה כלי שיכיל את כולה

שתף במייל
| ט' טבת התשפ"א |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

"אני כל כך לא מזדהה עם זה. זה כל כך לא מדבר אלי. לא בשפה שלי... האמת היא שזה פשוט מעורר בי כעס והתנגדות". היה לי קשה לשמוע את מה שענבל אמרה. היא החזיקה את הדפים של המשניות וכל הזמן הניעה אותם בתנועה קלה וכמעט לא נשמעת. קדימה – הלאה ממנה, ושוב פנימה - אל עצמה. הם רשרשו כמו רוח שבאה והולכת, נלהבת, ונסוגה לאחור.

פתאום זיהיתי גם את עצמי בתוך התנועה הזאת. מול ענבל. מתקרבת, נבהלת, ונמשכת לשוב. מחפשת דרך להסביר, לרצות, לתרגם את המילים בעבורה למשהו שהיא יכולה אולי להתיידד איתו... השתקתי לרגע את הפסקול מהשיחה הזאת וראיתי רק את התנועה, את הריקוד הדק הזה שבו כולנו התכנסנו ורחקנו, ושוב באנו קרוב: ענבל, המשנה ואני.

"מרבה נכסים, מרבה דאגה. מרבה נשים, מרבה כשפים", אמרו האותיות המתפתלות. "באשתו אמרו קל וחומר..." קל וחומר שלא הייתי אמורה למסור לידיה דווקא את החלק הזה של המשנה. מהיכן הגיע אלי הרעיון הזה ואיך לא צלצל אצלי שום פעמון אזהרה? מה חשבתי בדיוק שהיא תגיד? זאת אמורה היתה להיות תכנית כל כך יפה... לילה של לימוד בירושלים, טרם הליכה אל הכותל, מפגש משותף עם מסכת אבות. כל קבוצה לומדת פרק ויחד נסיים את המסכת ממש לפני שנצא החוצה, בלילה, ונמתין לאור שיעלה על החומות.

 

לא רלוונטי

התיישבתי ליד ענבל. היא הניחה את הניירות על השולחן כשהיא מקפלת ומקמטת את פינות הדף.

  • זה לא מדבר אליך. אמרתי
  • לא, ממש לא...
  • ואת אפילו גם ממש מאוד כועסת.
  • ממש. מאוד.
  • וגם - מה עוד?
  • וגם מרגישה זרות... חוסר שייכות. אני מסתכלת על המילים, הכל כאילו בעברית, כאילו אותן מילים שאני מכירה אבל פשוט... שפה אחרת... לא מעודכנת, לא שייכת להיום, לא רלוונטית.

ביקשתי מענבל להניח כעת את המשנה בצד. לא על מנת לשכוח, אלא על מנת לשוב. הדרן עלך מסכת אבות.

* * *

יצאנו לאוויר הקר של ירושלים. החושך המעיק התחיל לסגת בהדרגה. "את יודעת שפעם, ממש בזמן הזה לפני הרבה שנים, ירד חושך לעולם למשך שלושה ימים?", אמרתי אחרי הרבה זמן. ענבל שאלה מתי זה היה ולמה.

 

מלכה בכלוב של זהב

למעשה זה קרה בדיוק בגלל מה שענבל הרגישה. שיש כאן המון רעיונות שעשויים להיות מאוד מעניינים אבל הם נאמרים בשפה שהיא לא מובנת... זרה... צריך לתרגם אותם. ודווקא בגלל שמדובר ברעיונות נשגבים ומלאי חכמה אז הפער הזה, בין התוכן העשיר לכלי המוזר – יוצר חוסר איזון. אז, בימים ההם, לפני כמעט 3000 שנה, נאלצו חכמי ישראל לתרגם את התורה לשפה שנחשבה אז ליפה בשפות : יוונית. התחושה היתה שיון, היפה מכל בניו של יפת, יעניק לחכמת התורה את הכלי הראוי לה. היין המשובח והעתיק הזה לא ישכון יותר בכלי החרס הישן, אלא בכד מפואר של זהב. עכשיו, כשהיא מתורגמת לכלים של יופי, שלמות ואסתטיקה, תוכל התורה להיות נגישה לכל דורש. כולם יוכלו "להתחבר" אליה בלי לכעוס, "לזרום איתה", כולם יצליחו להזדהות ולמצוא בה את עצמם. זאת היתה הזדמנות נהדרת להפיץ את התורה בכל העולם כולו, להאיר בה לגויי הארצות, ואולי, לא נעים לומר – אולי גם הזדמנות להרגיש יותר קרובים אליה בעצמנו... ככה, כי במבטא אמריקאי זה נשמע יותר טוב... מתגלגל טוב בגרון ומתעכל בבטן בקלות.

אבל במקום האור הגדול ירד על כולנו חושך סמיך ועצוב.

* * *

בחודש טבת נלקחת אסתר המלכה לארמונו של המלך אחשוורוש. אסתר, שכל מהותה היא קדושה והסתרה, מובלת מפרווריה של שושן – אל המקום המכובד ביותר שלה: הארמון. "ותילקח אסתר אל המלך אחשוורוש, אל בית מלכותו, בחודש ה-10, הוא חודש טבת, בשנת 7 למלכותו" (אסתר, ב', ט"ז) מה מתאים יותר לאסתר הצדיקה מאשר מגורים בארמון? אבל אסתר – צר לה המקום בארמונו של אחשוורוש. ארמון הפאר שם אותה במצור. בדיוק כשם שכד הזהב מצמצם את קדושת התורה.

חז"ל מספרים שהיום בו תורגמה התורה ליוונית היה "יום קשה לישראל כיום שנעשה העגל. שלא היתה התורה יכולה להיתרגם כל צרכה" (מסכת סופרים). כתוצאה מחטא העגל איבדנו את הלוחות הראשונים. איבדנו את אותה תורה שירדה בשלמות משמים, לידיו של משה רבנו. כדי שהתורה תוכל להתגלות במלוא תפארתה היא צריכה מקום. היא צריכה כלי שיכיל את כולה, את אינסופיותה, את הנצח שבה. כאשר נאנסו חכמי ישראל לתרגם אותה ליוונית, נכנסה התורה למצור. היא לא יכולה "להיתרגם כל צרכה". כשאנחנו במצור – צר לנו. כואב לנו. יש לנו צרות רבות ורעות. אין לנו אפשרות להביא לידי ביטוי את היכולות שלנו במלואן. לשון הקודש היא הכלי שבאמצעותו נברא העולם על פי התורה. דרך לשון הקודש מדברת התורה את המציאות. כל תרגום – הוא ניסיון לצקת את התורה אל תוך כלי שאיננו טבעי לה או נובע ממנה. הרב משה שפירא זצ"ל אומר שביוונית אפשר לדבר על התורה. לשון הקודש מדברת את התורה. דווקא שלמותה ויופיה של השפה היוונית מגבילה את צרכה של התורה. מצרה עליה. כי במקום בו היופי מושלם – אין חיים.

 

צמחים מפלסטיק

העולם שסביבנו מדבר יוונית עד היום. הוא עוטף רעיונות נשגבים בעטיפות מרשרשות של זהב. וזה נראה באמת כל כך יפה... פשוט מושלם. אבל האמת לא נראית מושלמת. כי כאשר משהו נמצא בעטיפה של שלמות – אין לו לאן להתקדם ולצמוח. אם אני מתעקשת לגדל במרפסת שלי צמחיה של ממש, כזאת שמכה שורשים באדמה וזקוקה למים ואור ואהבה – אני לוקחת בחשבון גם עלים יבשים, פרחים שנובלים והרבה עגמת נפש... לפעמים אנחנו עוברים ליד עציץ מפואר וניגשים למשש את העלים שלו: זה אמיתי? זה נראה יפה מדי בשביל להיות אמיתי... כי כשהירוק בוהק וזוהר קצת יותר מדי, כאשר אין אף עלה כמוש או נבול – מדובר כנראה בצמחיה מלאכותית. מפלסטיק טהור... יפה - אבל מזויף...

לענבל קשה עם השפה שבה מדברת אליה התורה. היא באה מעולם נאור, שכל כך הרבה דברים מתחדשים בו. כל כך התקדמה האנושות מאז נכתבו הטקסטים הללו. כל ההגבלות, האיסורים, חוסר ההתאמה לסגנון החיים העכשווי. היווני. למה אי אפשר לקבל משהו קצת יותר ידידותי ומעודכן? למה הפסוקים הללו לא מנסים לפחות לקרוא לי במילים שאני מבינה? למה הם לא מרבים איתי שיחה...? גם לי זה קשה. אני רוצה לתרגם עבורה את התורה לשפה אותה תבין. אני כל כך רוצה שהיא "תתחבר" ותאהב. אבל דרך התרגום הזה אני עלולה למנוע מענבל את המתנה הכי גדולה שיש לתורה לתת לה: ההזמנה לגדול ולצמוח. כי אם הכל כל כך מוכר וידידותי – ענבל לא צריכה לעבור שום שינוי.

תורה מונחת בקרן זווית. היא לא מתאפרת. היא לא עושה לעצמה יחסי ציבור ולא מתאימה עצמה לזמן והמקום. היא לא מחכה שנרגיש ש"זה מדבר אלינו" אלא ממתינה לנו בסבלנות שנדבר אליה. שנפנה את מבטנו גבוה יותר ועמוק יותר ונראה אותה כפי שהיא. כדי ללמוד לא די להביט בחלון הראווה. צריך להיכנס פנימה, דרך החנות – אל המחסנים והמרתפים הפנימיים ביותר. שם, במקומות המאובקים, אלה שאולי לא נעים וקל לנו להסתובב בהם, שם אנחנו מוזמנים להתקרב, לחפש, לחקור. להושיט את היד לעבר הלא מוכר והפחות ידידותי – כדי להתרחב ולגדול. עד אינסוף.

* * *

קר וחשוך לנו בטבת. החודש הזה מצמצם ומכווץ אותנו. הוא מכניס את אסתר לארמונו של אחשוורוש ומתרגם את התורה הקדושה לשפה היוונית. אבל מהמקומות הצרים נולדות היצירות הכי גדולות. ענבל קוראת את מסכת אבות דרך חלון הראווה. אבל האורות הצבעונים של הרחוב לא מאפשרים לה לראות באמת. היא צריכה להסכים לוותר על תאורת הניאון והלד, ולהיכנס למחסן הצר. כשאנחנו נכנסים אליו אנחנו משתעלים קצת, נרתעים לאחור ונסוגים. אבל אם נגשש ונחפש באפלולית החשוכה של המחסן נגלה בה את המפסק הראשי. זה שמדליק את האור האמיתי של החנות, של הרחוב ושל העולם כולו...

יוון, הנאורה והיפה, מחשיכה את עינינו ומסתירה את האמת. אם יהיה לנו אומץ להיכנס פנימה נגלה בקיתון הצר – פתח רחב כאולם.

הידברות שופס

ספר דניאל עם פירוש נזר חזיונות של הרב זמיר כהן

45לרכישה

מוצרים נוספים

סט ארכיאולוגיה תנכ"ית הרב זמיר כהן

חבורת תריג 9 - בתעלומת הזהב

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

גביע קידוש מוכסף

מקראות שלובות - מגילת איכה

הקרב על המקדש

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה