כל התכנים של נחמה פריליך

"היינו מרוגשים עד דמעות, והודינו לה' כל הדרך על הנס הפרטי והמתוזמן בדיוק מרבי. הבנו שמשמיים הכינו לנו נס מושלם"

כל אחד בשעתו קם בכוונה חיובית. אבל כמו כל רעיון, גם הוא נוצר מבני אדם עם יצרים ודחפים. רק ביהדות נדרש מכל אחד להיות קודם בן אדם

תשמור עליה. יש שם אונקיה של זהב טהור, מתנה ממני. נהג עמה בכבוד, ואל תמכור אותה בזול. אני עצמי כמעט השתמשתי בה

זה כמו לשאול "מה נותן לך האוכל שאת אוכלת", ולענות שהוא נעים לעין. תשובה נחמדה, אבל היא לא עונה על השאלה

דאריה הפרסית מספרת את סיפורו של חג הפורים. האם בסוף השיחה היא גם תתרום לארגון הידברות?

מחשבה מטרידה התעקשה לתפוס את ראשי בלי שליטה. אנו מקבלים סטירות יום יום. אלוקים, מה אתה מכין למחר? עזור לי

לפעמים צריך לעצור לרגע, ולראות נכון את הדברים. למצב הקשה והמייאש של היום יש פרקים קודמים, ואם רוצים להבין, כדאי להתחיל את הסיפור מהתחלה, הרבה לפני הצהרת בלפור

רק דעת תורה צרופה יכולה לתת תשובות גם לשאלות הרות גורל. כי התורה לגבם היא חוכמת אלוקים, ולא ספר חוכמה יהודי שתורגם ליוונית

המים שוטפים הכל, מכלים הכל, אבל אחרי שנים של בניין, גילי מגלה שיש בניינים ששום גל לא יכול להם

"אנחנו נעשה ועדת חקירה. מי זה שעבד עלינו ונתן ניצחון מוחץ כזה לקומץ דל של יהודים מאובקים?", כעס ארגוס בעלבון. "אבל מה ועדת חקירה תעזור אם הפסדנו במלחמה?", קרא סיריל בתדהמה

הקונספציה השמאלנית קרסה, כי מעולם היא לא נשענה על משהו אמיתי, ושקר – סופו להתפרק, גם אם יש המתעקשים ללכת לאורו החשוך

מי שרוצה להתקדם בדרך ולהתקרב ליראת שמיים, ניסים לא ישנו לו. מי שמקבל החלטה לחזור למקורות כי זה הכרח המציאות, חייב להתקדם. נס לבד לא יעשה את העבודה

מה הדבר שמשמח את הקב"ה ביותר? מי היו הנערים מהצד השני של הכביש? ומה קורה כשאנחנו לא יודעים לשמוח ביחד?

פרק חדש ומדמם שהחל בהפתעה מוחלטת. בשונה מהאחרים, הוא עדיין לא נקרא בכתב מטושטש על גבי דפים צהבהבים מיושנים. הפעם זה כאן, בצבעוני ובכתמי דם. בפנים מוכרות להחריד

הוא התאמץ לאסוף את מזוודותיו, אבל על המדרגות ניתר הוא בקלות כצעיר. געגועיו נשאו אותו בריחוף. האם המסע הגיע לקיצו? הנה שמו של הבן מתנוסס על הדלת, והוא עומד לפגשו

אותו אחד שלא זכה השתוקק רק לעוד כמה שניות בודדות להציל את העולם הזה של משפחתו, ולנו עדיין יש ים של שניות יקרות להציל שני עולמות, הזה והבא

"היום זה לא מוזר. ראית את עובדת הניקיון? היא סגנית נשיא של אחד ממדינות דרום אמריקה. וזה שהתקין מזגן בקומה 5 – הוא מצאצאי בית המלוכה הבריטי". נחמו נחמו עמי

פשוט שכחנו שאמורים להיות לנו חיים יפים. שכחנו, או לא ידענו, שאנו אמורים לחוות שנים של נחת ושלווה. לא העלינו על דעתנו שאין צורך להיות סחוטים ושחוקים

אני בעד ללמוד ולהחכים, אבל תירגעו, אחים. אולי זו תקופה עכשווית. וגורלה של כל תקופה להתפוגג ולרדת מן הבמה כדי לתת לאחרת לעלות

האם גם לנו יש סיפור אישי שיוצר הילה סביב נושא מסוים שחרוט בנפשנו, קדוש מכדי לנגוע בו, שאולי כבר לא רלוונטי? האם אנו מסתובבים עם שקים מיותרים שמכבידים על כתפינו?