כל התכנים של פסי דבלינגר

כמה שעד היום הערצתי כל אישה בהיותה אם עקרת בית ובנוסף עסוקה בפעילות מחוץ לבית, הערצתי רק הולכת וגוברת מיום ליום

תקופת הקורונה והסגר מעצימים מאוד את התחושות של הבחירה, מה נכון לעשות ועל מה צריך לוותר, מתוך שלמות והיצמדות ל"מה הקב"ה רוצה ממני ברגע זה"

לעיתים אנו מצפות למוצא דווקא בכיוון אחד. הקיבעון שלנו חזק כ"כ, שכשמגיע פתרון שלא חשבנו עליו, כמעט וקשה לנו לראות שהנה, נשלח לנו שליח לעזרה

אני מרגישה את תפיפות הרגל העצבניות שלי ממש כמו בישיבה במונית. שם חיכיתי כבר לסיים את הנסיעה, ופה אני רק מחכה שהילד ירדם. אבל למה?

את שמונים אחוז מהבלגן את יכולה לסדר בעשרים אחוז מהזמן שברשותך, לעומת שאר עשרים האחוזים האחרים שהם "הקשים", ושיקח לך שמונים אחוז מהזמן לסדר

הרב יצחק הוטנר שואל, איך יתכן שאנחנו נקראים בני חורין כאשר אנחנו עדיין בגלות, והוא עונה, אומנם אנחנו בגלות, בעיקר בגלות הגוף אבל אנחנו בני חורין בכוח המחשבה.

שאלתי את אחת ממכרותי, שחצתה את גיל השבעים ועוברת לכיוון שמונים, איזה סוג של שינויים הוא מרגישה בעצמה. את התשובות כדאי לכן לתרגל כבר עכשיו

כאמא, את לא יכולה לדעת מה מבין הדברים שאת אומרת או עושה באמת משפיע על הילדים שלך. את גם לא יכולה לדעת איזה רגע של מאמץ ייחרט בזיכרונם. האם על הזיכרונות של עצמנו אנחנו כן יכולים לשלוט?

בתוך הקלחת, קורה שאמא מאבדת החוש האימהי הבסיסי, להשקיע ולתת את הזמן לדברים של "בזבוז זמן" - ולהרגיש טוב עם זה

את פותחת בהתנהגותך, כאֵם לילדים, צינורות של רחמי שמים ושל הנהגה רחמנית כלפי כל עמ"י, גם במצבים בהם אנו כביכול מטריחים ומעייפים את הקב"ה

את, כאמא, יכולה בשקט להוסיף את השנה הזו לגיל שלך. ללא ספק השתמש בשנה הזו... באיזור ערב פסח, כשדיברו על זה שהעולם נעצר, העולם שלך ממש לא נעצר

רגשות אשם שליליים, "כן עשיתי טוב? לא עשיתי טוב?" - לא יקדמו אותי, לא ישפרו את המצב, אם את הנעשה אין להשיב. בואו נלך הלאה, ונראה מה אפשר לעשות טוב עכשיו

אז נכון, אני לא מסוגלת כל רגע ורגע לזכור ולכוון ולשמוח. יש לי שעות של לחץ ועומס, ובזמנים הללו אתה, הקב"ה, כן זוכר, כן רואה וכן יודע על מה ולמה

האם זה באמת גרוע כל כך שאמא עובדת בחופש הגדול? ומה אפשר לעשות כדי שיהיה טוב גם לאמא וגם לילדים?

"מה מצחיק פה? זה בדיוק מה שקרה אצלי הבוקר - וזה ממש לא היה מצחיק! למה כולן צוחקות, אני רוצה לבכות, זה אמיתי וזה נכון, מה משעשע?"

על מה היה הדיון הסוער בין המורות והשכירות? כל אחת ניסתה להוכיח שהיא יותר מסכנה, על מה ולמה? האם יש תחרות?

היא מסבירה את עצמה: "אדם רוצה לחיות! הוא מצליח לעבור את הניסיונות שמגיעים לפתחו, גם במצב הכי קשה, כי הרצון להחזיק בחיים נותן לו את הכח להמשיך את החיים"

ברגעים של עומס, כשהיא צריכה לעשות כל-כך הרבה דברים ונראה שנהיה טיפ'לה קשה, היא אומרת לעצמה: "זה מה שאת רוצה – לסדר, לארגן, חופש ושחרור. אז הנה, יש לך"

אמר הקב"ה למשה שידבר תחילה עם הנשים. ומדוע? ידע בורא עולם כי כוח גדול טמון בנשים להטות את לב העם לכאן או לכאן

עם שובנו בעזרת ה' לשגרה, אנחנו ממשיכות לצייר את "תמונת המצב" שלנו, של חיינו ומשפחתנו. את רוצה להמשיך ולצייר את הציור שלך באותו גוון? רוצה לשנות צבעים?