טורים נשיים

זו את שקבלת אותי בשמחה, בחיוך של אמא ובאהבה מכל מקום שחזרתי. זו את שהיית שם בשבילי. זו את שבכית בעבורי

הם נפלו שוב ושוב, ואני נשארתי יציבה. ופתאום צפו לי הקולות: אל תעלי על המתנפח! הוא יקרוס! בגללך כולם יפלו! עניתי להם: לא. הוא לא יקרוס

אני בעלת תשובה, וכשהתחלתי להתפלל שמונה עשרה, בכל פעם שהייתי מגיעה ל"משיב הרוח" הייתי מוציאה ראש מהחלון כדי לדעת מה מזג האוויר, ולפי זה ידעתי אם לומר היום "משיב הרוח" או "מוריד הטל"...

שמעתי שבעל תשובה עלה לתורה בשבת. אחרי שקנה עלייה, הגיע לבימה והוציא כסף מזומן לשלם...

הכאב בימים הללו בסופו של דבר הוא עלינו, המתגעגעים וכמהים לנוכחותם הפיזית של אלו שאינם כאן איתנו. התפילה שאני נושאת בלבי בימים הללו, היא לאלו שנבחרו להישאר כאן

אז איך מתניעים? שאלת השאלות לאנשים עם הפרעת קשב ובכלל. קבלו באהבה שלוש עצות ממופרעת קשב ותיקה המניעה גלגלים כבדים זה נצח...

מישהי מספרת שבתפילת שמונה עשרה, בכל פעם היתה אומרת "עשית, עשית, עשית...". היא חשבה שזה כמו לסמן "וי", שהיא התקדמה בתפילה. ככה היא הבינה את "עשרת ימי תשובה" – ראשי תבות: עשי"ת...

אם כל הבריאה מתחדשת מידי יום, אז אישה שחוששת, או בעלת דימוי עצמי נמוך, או סובלת, או לא אוהבת את מה שהיא עושה – לא יכולה להיות במקום אחר בעוד תקופה?!

בעולם מקובל לחשוב שישנן ארבע דרגות בבריאה, אך היהדות מחדשת שיש חמש דרגות. נמלה היא לא ילדה, זה ברור. אך גם גוי הוא לא יהודי

כבר באותו היום הכנתי לי רשימה, מה אני צריכה ורוצה להכין. הלכתי לסופר ולקחתי בחשבון משפחה נוספת. וכל הזמן הזה שמחתי. ממש שמחתי. איזה מזל שפגשתי אותה! מה היה קורה אם לא?

פג תוקף. בום. טראח. ככה הרגשתי. זה מה שיהיה מעכשיו? אני לא מוכנה לזה! מה עושים עכשיו? איך נעביר את היום הזה? יש לנו עוד שלוש שעות, מה עושים?

הרגע הזה הוא תזכורת בשבילך, יקרה. הרגשות שלך צורחים בפנים כמו תינוקות ללא אוכל. אם לא נזין אותם – הם ייאבקו על חייהם

אין דרך בלי תהליך, אין אפשרות לפקוח עיניים מיד לאחר שפוקחים עיניים... יש צורך במסע ארוך במנהרה שלפעמים אפל בה, תהליך כזה שיוביל אותך לאט-לאט בדרך מבטחים אל היעד

רק דעת תורה צרופה יכולה לתת תשובות גם לשאלות הרות גורל. כי התורה לגבם היא חוכמת אלוקים, ולא ספר חוכמה יהודי שתורגם ליוונית

חיבקתי את הזערורון הזה והצמדתי לו נשיקה. הוא הסתכל עלי, בוחן אותי ואת הסבלנות שלי. שלחתי לו מבט של לחימה משותפת. "אנחנו נצליח למרות הכל", הבטחתי לו. רפלקס חיוכי עלה בפניו

"לא!", קראתי בזעזוע, "ממש לא! לא רואים כלום!". לא יכולתי לקבל את זה שהבן שלי המתוק, הכובש, היפה מכולם (והוא באמת כזה! תשאלו את מי שמכיר אותו!) – תווי פניו הם כשל איזו תסמונת עלובה ועלומת שם

אם הם היו יודעים את זה הם היו זוקפים את הגב ומעזים גם הם לטעום את טעם הסליחה הפשוטה הזו, שאנחנו לא מכירים מחיי היומיום. את טעם החיבור. טור בעקבות יום הכיפורים

אני לא לבד. מישהו הולך אתי, לצדי, וחולק את כאבי. מישהו דואג לי שם למעלה, ושולח מלאכים טובים ללוותני בדרכי פה, למטה. היש גורם הגנה משמעותי מזה?

מילותיה של חברתי מתנגנות בתוכי ומאירות את כל ישותי. היא צודקת. איך לא הבחנתי עד כמה ה' אוהב אותי? למה איני זוכרת את הניסים שעשה ועושה אתי? הוא באמת עוטף ומרפד לי את הדרך

"המורה, אני לא אוהבת את השם", לחשה לי בעיניים דומעות תלמידה צדיקה אחת. איך יוצרים את הקרבה הזאת?