פסי דבלינגר

האם זה באמת גרוע כל כך שאמא עובדת בחופש הגדול? ומה אפשר לעשות כדי שיהיה טוב גם לאמא וגם לילדים?

"מה מצחיק פה? זה בדיוק מה שקרה אצלי הבוקר - וזה ממש לא היה מצחיק! למה כולן צוחקות, אני רוצה לבכות, זה אמיתי וזה נכון, מה משעשע?"

היא מסבירה את עצמה: "אדם רוצה לחיות! הוא מצליח לעבור את הניסיונות שמגיעים לפתחו, גם במצב הכי קשה, כי הרצון להחזיק בחיים נותן לו את הכח להמשיך את החיים"

ברגעים של עומס, כשהיא צריכה לעשות כל-כך הרבה דברים ונראה שנהיה טיפ'לה קשה, היא אומרת לעצמה: "זה מה שאת רוצה – לסדר, לארגן, חופש ושחרור. אז הנה, יש לך"

גילה לא יכולה שלא לכלוא את חיוכה מאחורי המסיכה, וממשיכה הביתה, לא לפני שהילדים רצים הביתה לקחת את המסיכות שנשכחו. "אמא", שואל אותה יונתן כשהחלו עולים במדרגות: "מה הקשר בין מסיכות לרעשנים?"

ב"ה יש כל כך הרבה השגחה פרטית. יש לך משפחה, ואת מלאת עשיה. יש לך קורת גג, יש אוכל ויש קלוריות עודפות שיעידו. יש כל-כך הרבה "יש". רק צריך לפקוח עיניים

"כשהאם אומרת 'רע, יברך את הנערים', היא אומרת, שאפילו אותו מלאך רע יאלץ לענות 'אמן' לברכתו של המלאך הטוב, ולברך את הנערים"

לכל אורך הכאב, הריכוז היה ממני והלאה, אבל לא יכולתי להימנע מהמחשבה על הילדים. הילדים!

עם כל הרצון הטוב יתכן שאת עושה שגיאות, יתכן בהחלט. אבל מכאן עד לעמידה על דוכן הנאשמים רחוקה הדרך. ברוך אשם

גם אם עדיין לא הקמת בקול רעש גדול את "הגמ"ח המרכזי להשאלת פלאפון לילדים הרוצים ליצור קשר עם ההורים בשעת מצוקה ומבוכה", זהו בהחלט צעד של נתינה מצידך ועזרה לילד יהודי המבקש בבישנות שיחה בגינה או בתחנה

הילדים שלי כאלה שוחרי צדק, חותרים לאמת. דואגים זה לזה, לוקחים אחריות. מוכנים לסבול למען האחר, לא מסוגלים לראות עוולות. עוזרים לחלשים, מגנים על אומללים, בגופם ממש!

ברגע זה ממש, אפילו שלא היה קרה כאן משהו מצחיק ולא משהו משמח מבדח או משעשע (מעבר לחיוך מעצמי לעצמי), קרה לך משהו

אם חצי הכוס המלאה היא החלק שרצוי להסתכל עליו, חצי נחמה היא גם משהו, ונחמה חלקית עדיפה במקרים דחופים מכלום. פסי דבלינגר בתובנות שייתנו לכולנו כוח

כל אמא בונה בניין, ואפילו כמה בניינים. אבל בניינים לא קמים ביום אחד, וגם לא נבנים מעצמם. נדרשת עבודה, נדרשת התמדה, ויש גם אבק

כשמגיע אתגר חדש את נמלאת בחששות ושאלות. כל שינוי דורש אומץ, ויש שינויים שפשוט מגיעים בלי לבקש רשות, ואת מרגישה לא מוכנה אליהם. כשהילדים גדלים, את גדלה יחד איתם. הם לומדים דברים חדשים שאת כבר התנסית בהם ויכולה לתמוך. גם את מגלה דברים חדשים לאורך הדרך ולומדת כל הזמן

איך זה יכול להיות? למה אנחנו מרגישות שלא עשינו כלום כשבמציאות עשינו כל כך הרבה? עד כדי כך שאי אפשר למנות בכלל. טור מעצים לאימהות