תקציר תניא, פרק ז' – זה תלוי: קליפת נוגה ואנחנו

בלימוד הלכה אנחנו מבחינים בין טמא וטהור, אסור ומותר. טמא ואסור אינם מושגים זהים, אך לענייננו נוכל לומר ששניהם משקפים את מצבו של כל מה שכלול תחת שלטונן של שלוש הקליפות הטמאות: דברים שהתורה אוסרת עלינו את עשייתם או את אכילתם, ומתוך כך הם טמאים (טומאה ממשית, כמו בעלי חיים טמאים, או טומאה רוחנית הנובעת מעצם העובדה שהם מאוסים בעיני ה' ומנוגדים לרצונו).

אמנם אם הטמא והאסור הולכים יחד, הרי המותר והטהור אינם זהים. טהור הוא מצב רצוי שניתן לזהותו עם הקדושה, אך מותר הוא מצב סתמי, שכן עצם העובדה שהדבר מותר, אינה אומרת שראוי לעשותו. היכן, אם כן, נמקם את המותר?

כאן נכנסת הקליפה הרביעית, קליפת נוגה, המעורבת טוב ורע וניצבת בתווך - בין צד הקדושה ובין הסטרא־אחרא. אם הנפש הבהמית של הגויים שייכת לקליפות הטמאות, הרי הנפש הבהמית של בני ישראל - המכילה גם מידות טובות - שייכת לקליפת נוגה (פרק א). קליפת נוגה כוללת כל מה שמותר, אך אינו מצווה. לדוגמה: אכילת מאכל כשר. עבירה וטומאה אין כאן, מצווה וקדושה אין כאן, משמע: הדבר תלוי ועומד. אם האוכל יכוון לשם שמים, כדי שיתחזק כוחו ללמוד תורה ולעבוד את ה', תעלה האכילה ותיכלל בקדושה. אך אם יכוון לשם תאוות גופו, הרי הוא מוריד את האכילה אל הקליפות הטמאות.

יש להעיר כי גם במקרה האחרון לא מדובר בנזק בלתי הפיך, שכן למושגים מותר ואסור יש גם משמעות נלווית: משוחרר וקשור. מה שאסרה התורה, אסור וקשור אל הקליפות הטמאות ואינו יכול לעלות אל הקדושה עד ביאת משיח (או עד שיעשה תשובה מאהבה, המהפכת זדונות לזכויות). אך מה שהתירה התורה, מותר ומשוחרר. אין לקליפות הטמאות שלטון עליו. כוונת האדם היא שהורידה אותו אל תחומן, וכוונת האדם היא שתוכל לשוב ולהעלותו כאשר ישנה את אורח חייו וישוב לעבודת ה'.

בהערת אגב: סודה של תשובה מאהבה להעלות מה שנפל אל שלוש הקליפות הטמאות, נובע מתוך העובדה שתשובה זו עצמה מצדיקה את קיומן של קליפות אלו ונותנת להן כביכול מקום בקדושה. הרי אם לא היה האדם נופל עמוק כל־כך, לא היה מתעורר בו דחף עצום כל־כך לשוב ולהתקרב אל ה'.

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן