משה גפני

יְלָדִים רַבִּים מִסְתּוֹבְבִים בְּחוּצוֹת הָעִיר, מְקַפְּצִים וּמְשַׂחֲקִים בְּעַלִּיזוּת. הַיְלָדִים מְרִימִים לְרֶגַע אֶת עֵינֵיהֶם לִרְאוֹת מִי יָצָא מֵהַבַּיִת. מֹשֶׁהלֶ'ה? אֵין טַעַם לְהַצִּיעַ לוֹ לְהִצְטָרֵף. כָּל הַיְלָדִים אוֹהֲבִים לְשַׂחֵק, אֲבָל הַיֶּלֶד הַזֶּה שׁוֹנֶה... הוּא אֵינוֹ מוֹצֵא שׁוּם עִנְיָן בַּמִּשְׂחָקִים

רַבִּי דָּוִד, אָבִיו שֶׁל מוֹיְשָׁלֶ'ה, עוֹמֵד מֵהַצַּד וּלְרֶגַע מַחְוִירוֹת פָּנָיו. שָׁקֵט הוּא מִטִּבְעוֹ, וּבְדֶרֶךְ כְּלָל אֵינוֹ מְדַבֵּר בְּקוֹל, אוּלָם הַפַּעַם אֵינוֹ יָכוֹל לְהִתְגַּבֵּר עַל עַצְמוֹ, וְהוּא זוֹעֵק בְּקוֹל שֶׁאֵינוֹ מַכִּיר: "מָה אַתֶּם עוֹשִׂים, רַבּוֹתַי? הֲרֵי אַתֶּם הוֹרְסִים אֶת הַבֵּן שֶׁלִּי!"