איה קרמרמן

ההורים שלנו היו אוכלים ארוחת בוקר בבית. אנחנו, לעומתם, קיצרנו את תולדות הזמן, היינו עוברים במכולת ולוקחים שוקו ולחמניה לדרך. היום, את מקום ארוחת הבוקר המסורתית החליפו דגני הבוקר

לכל אלו שמתחבטים אם לזרוק את השכל ולהפוך להיות הורים שוב, לכו על זה. כי יום אחד הטירוף ייגמר וגם אתם תזכו לראות את הילד שלכם מקבל עול מלכות שמיים מתוך שמחה ואמונה

כמה סיפורים כבר שמענו על אנשים שהתגלגלו לראש הפירמידה והתאהבו בנוף מהפנטהאוז? על כמה אנשים שמענו שזכו בבכורה והפכו את עורם, הכי הפוך מהמצופה ממנהיג?

"לא מתאבלים. אנחנו עדיין לא משפחה שכולה. אנחנו משפחה שבויה. אני אפילו לא פנויה לחשוב על האבל. קודם צריך להחזיר אותו"

הוא ציפה לשמוע אולי קיטור יוצא, או איזו נימת באסה. אבל סבא, כמנהגו בפשטות, אמר: "אולי אני טועה והם צודקים? אני באמת לא יודע"

מי שלא מעוניין במתנות, שלא יאכל. זה בסדר. עוד לא היה ילד שמת מרעב בבית מלא כל טוב. לעומת זאת יש יותר מדי ילדים עם בעיית עודף משקל

השנה החלטתי להפוך את חברבורותי ואת עורי, ולהפיץ טוב. החלטתי להתבונן על כל הטוב שהורדתם לעולם ולומר תודה

ההורים של בעלי נסעו לשם לחג, ובקונסטלציית יקום שבה אני לא חוזרת בתשובה (אמאל'ה, איזו מחשבה איומה) הייתי בשמחה מצטרפת אליהם. באותם רגעי תפילה, ידעתי בכל מאודי שאני מונחת במקום המושלם בשבילי

אנחנו מורגלים לשפוט את עצמנו לכף חובה, מענים את עצמנו על הנפילות שלנו, אבל מאידך לא מאמינים שחרטה, דיבור פשוט ותשובה מתקנים את מה שעשינו

הבעיה היא שיום אחרי כן, אנחנו חוזרים לעולם. לאותה עבודה ולאותם פקקים בלתי נסבלים בדרך. לאותם אנשים, נחמדים או פחות. העולם מחזיר אותנו למציאות שבהסתרה, וברגע אחד מתנפצת לנו הפנטזיה שהכול חדש