גזל מקטן

שלום וברכה, ותודה על שאלתך,

 

התורה מכירה באחריותו של אדם על נזקו, לפי רמת יכולתו להיות אחראי למעשיו:

- אדם שישן בפני כלים, ושברם בשנתו - יהיה חייב על שבירת הכלים למרות שלא היתה לו דעת בעת שבירתם. הסיבה לכך, מכיוון שהוא בחר לסכן את הכלים כשהיה ער, ובחר במקום שינה זה.

- אך אדם שישן במקום שאין בו כלים, והגיע אדם אחר והניח שם כלים, ונשברו, לא יהיה חייב האדם הישן בשבירתם. הסיבה לכך, כי הוא לא בחר לסכן את הכלים בעת שהיה ער.

- אדם שהוא בעל שור שלא מוחזק כמסוכן, ונגח שור אחר והרגו, יהיה חייב לשלם רק חצי מהנזק, מכיוון שלא ידע שהשור מועד.

- אולם אדם שהוא בעל הידוע כנגחן, ונגח שור אחר והרגו, יהיה חייב לשלם נזק מלא, כי הוא היה מודע לסכנתו, והיה צריך לשומרו שמירה מעולה.

 

נראה כי המכנה המשותף בין כל הדוגמאות שצויינו, ניתן לסכמו בשני מרכיבים:

1. שייכות / קניין. דהיינו, גופו או שורו של אדם שייכים לו, ועל כן הוא אחראי עליהם.

2. מידת האחריות תלויה ביכולתו של האדם להישמר מהנזק.

 

כפי שקל להבין, בילד, שני המרכיבים הנ"ל אינם קיימים:

1. בשונה משור, הילד לא נחשב לקניינו של האב, ואינו רכושו הפרטי (אב אינו יכול לסחור בילדו או למכור אותו לעבד!).

2. לשור אין דעה, והוא פועל על פי אינסטינקטים, כך שניתן לחזות את פעולותיו מראש, לפחות ברמה הסטטיסטית. אך ילד למרות שדעתו אינה שלמה, והוא עדיין אינו חייב בשמירת המצוות, יש לו התפתחות של דעת, כך שאין האב יכול לחזות את פעולותיו מראש, ולא יכול להישמר מפני נזקו. שמענו על מקרים שבהם הורים היו מזועזעים ומופתעים לגמרי ממקרים שבהם ילדם גילה אכזריות כלפי חבר לכיתה או בעל חיים, ולא היתה להם כל אינדיקציה קודמת לצפות התנהגות שכזו מילדם. ילד אינו "שור" שניתן לחזות את פעולותיו מראש (ובוודאי שלא לשמור עליו בכלוב!).

 

אני מניח שמסיבה זו, מעיקר הדין האב פטור מנזקים שנגרמו על ידי בנו.

עם זאת, ראיתי כי רבנים כותבים שממידת חסידות שהאב לשלם, אף אם אינו מחוייב בכך מצד הדין.

בברכה,

דניאל בלס