לגבי סתירות במסר הבטחון

שלום לכב' הרב,
יש לי שאלה בהשקפה:

ב"ה, למדנו על מידת הביטחון בקב"ה, ועל כך שיש להודות על כל מה שקורה, ולהבין שהכל לטובתינו, וכל מעשיו יתברך, נעשים בחכמה ובלי טעויות חלילה. וצריך לקבל הכל בשמחה ובהשלמה. ולגישה הזאת אני מאד מתחברת.
לעומת זאת, נאמר: "שערי דמעה לא ננעלו". כלומר, אם אדם נמצא במצוקה ומתפלל ובוכה, יכול לשנות את גורלו. איך גישה זאת מתיישבת עם הגישה הקודמת? הרי כשבן אדם בוכה/מתבכיין לפני הקב"ה, בהכרח הוא גם משתמש ברחמים עצמיים, על כמה שרע לו, ולא טוב לו, והוא כאילו מעיד שמה שיש לו כרגע לא מספיק טוב. איך מיישבים את הסתירה הזאת?