מדוע ה’ ברא את כל הגלקסיות בשמים?

שלום וברכה,

חז"ל מלמדים שהבריאה כולה נועדה להראות על גדלותו ואינסופיותו של הקב"ה, כמאמר הפסוק בתהילים (ח): "כי-אראה שמיך, מעשה אצבעותיך-- ירח וכוכבים, אשר כוננת".

הבה נדמיין לעצמנו לרגע עולם שאין בו כוכבים, או רק מעט מאוד כוכבים. האם יקום קטן עם מערכת שמש אחת היתה מסוגלת ללמד אותנו על כוחו ועוצמתו האינסופיים של הבורא? האם היה בכוחו של יקום קטן וזעיר להוכיח לנו כאלף עדים על כך שהבריאה נוצרה בידי האינסוף שאין לו גבולות? האם עולם אחד שיושב לבדו בחלל היה יכול להמחיש לנו את גודלו וכוחו האדיר כפי שאנו רואים כיום במבט על יקום כה אדיר ועצום?

הקב"ה הוא האינסוף האמיתי, ולכן גם הבריאה, היא הדבר הקרוב ביותר לאינסוף: מציאות אדירה בגודלתה ועוצמתה, ואדם מביט בפליאה ובפחד על מרחבים עצומים אלו בעיני החומר שלו, ומבין עד כמה גדול ונפלא היוצר הלא-חומרי שיצר כל זאת.

מסיבה דומה, יצר הבורא עולם שיש בו כל כך הרבה נפלאות ונסתרות, מיליוני מינים של בעלי חיים, מעמקים אדירים בים, מקומות נסתרים ויצורים מפליאים שאנו ממשיכים ומגלים בהתפעלות.

הבורא יכול היה ליצור עולם קטן יותר, עם מעט בעלי חיים, וללא מינים וזנים שונים ומיוחדים, אולם הוא ברא עולם אדיר ומדהים שמעיד על מחשבה וחוכמה שאין להם סוף.

כל הגלקסיות והכוכבים הם ארמונו של מלך מלכי המלכים. כחשיבות המלך - כך גודל הארמון. 

אנו אורחים בארמונו של המלך. הקב"ה הכין את עולמנו במיוחד עבורנו, ובאמצעות היקום הוא יתברך לימד אותנו על גודלו ואמיתתו. שהרי האדם המביט ביקום מבין מיד שרק בורא עולם אינסופי מוחלט עומד מאחורי כל אלה, ולא ייתכנו אלילים אחרים. אלא "אין עוד מלבדו". ואמונה זו מתבטאת על ידי עוצמת הבריאה וגודלה, המעידה על בוראה.

כמו כן, יש שימוש לכוכבים. כדי שהיקום יוכל להמשיך להתקיים ולא לקרוס לתוך עצמו (בעקבות כח הכבידה), נדרשת כמות אדירה של מסה ביקום (כוכבים וכוכבי לכת). באופן זה נשמר האיזון ביקום. רוב היקום אינו מאפשר קיום חיים מאחר שהקרינה בו גדולה מידי, כדור הארץ נמצא בשטח מסויים בגלקסיה שמאפשר את קיומנו בו. אך כל הכוכבים כולם נדרשים ביחד כדי לשמור על האיזון של היקום - ובתוכו גם עולמנו.

נא ראה מאמר זה: "מדוע יצר הקב"ה יקום גדול כל כך?":

http://www.hidabroot.org/article/185249

ולגבי מקורות חשובים ביהדות על גודל היקום, ראה בבקשה:

http://www.hidabroot.org/article/206143 

 בברכה,

דניאל בלס