ברכת הכוהנות

שלום רב כוהנת מקבלת מתנות ככוהן ויש לה איסורים ככוהן כוהנת חייבת לברך את הקהל אם ביקשו מימנה אני מצ"ב דברים מהמקורות ואשמח לקבל תשובה בהקדם כי יש ברכת הכוהנות בכותל ואני מאוד מחוברת לבורא ורוצה תשובה אמיתית בלי גזרות של צניעות וכו' זה בעזרת נשים בקדושה ותשוקה לבורא נשאלת שאלה אם יש מקום להתיר לנשים לשאת כפים בזה"ז. ונראה לי שעד ששואלים אם אפשר להתיר, צריכים לשאול מניין לנו לפטור נשים מחיוב זה. חשוב לציין שבש"ס אינו במשמע שרק הכהנים הזכרים הם הכהנים ה"אמיתיים" ולא הנשים. אדרבה, בנות כהנים הן כוהנות בפני עצמן, ואפילו כוהנת שנשואה לישראל מיקריא "כוהנת" כמו שראינו בהרבה מקומות בש"ס, וכן ברמב"ם, בשו"ע, ובעוד מקומות רבים. ולא רק היא עצמה, אלא גם אישה מקבל מתנות כהונה בזכותה, כדאיתא בחולין קלב ע"א ז"ל רב כהנא אכל בשביל אשתו רב פפא אכל בשביל אשתו רב יימר אכל בשביל אשתו רב אידי בר אבין אכל בשביל אשתו ע"כ. ובזה דומה היא ממש לכהן זכר, שבזכותו אשתו הישראלית אוכלת תרומה. גם מצינו בפ"ד דכתובות (דף נג ע"א) שכוהנות מצוות ליטמא לקרוביהן כמו כוהנים זכרים, וז"ל אמר להו רב חייא תנינא אשתו ארוסה לא אונן ולא מיטמא לה וכן היא לא אוננת ולא מיטמאה לו ע"כ. וכ"פ המחבר שאם כוהנת לא רוצה ליטמא, מטמאים אותה בעל כרכה כמו שמטמאים את הכהן הזכר (יורה דעה סי' שע"ג סע"ג, וע"ש בש"ך)ֿ. וראוי לשים לב לכך שבברייתא המובאת ע"י רב חייא מובן מאליו שיש לכוהנת מצוה ליטמא, ואין בכלל ה"א שצריכים להוכיח את זה, ולא שאלו עליה חכמים. בדומה לכך מצינו בקידושין דף לו ע"א הסמיכות והתנופות וההגשות והקמיצות והקטרות והמליקות והקבלות והזאות נוהגים באנשים ולא בנשים חוץ ממנחת סוטה ונזירה שהן מניפות ע"כ. סה"כ יש ח' דברים ותו לאו, ועוד, בא' מהן (תנופות) נשים לא פסולות לגמרי. ונראה שכך סוברים התוספות התם (ד"ה חוץ), וז"ל וא"ת תיפוק ליה דכל הני אינם כשרות בנשים לפי שהן מחוסרי בגדי כהונה דהא אמר בפ"ב דזבחים (דף יז:) דאפילו כהנים בזמן שאין בגדיהם עליהם אין כהונתם עליהם וי"ל דמיירי שלבשו את הבגדים א"נ י"ל כיון שלא נצטוו בבגדי כהונה לא הוו מחוסרי בגדים ע"כ. מזה נראה שגם התוספות סוברים שאין לפסול כוהנות חוץ מאיפה שנאמר בש"ס כך להדיא. בהעדר הוראה מפורשת להיפך, ההנחה שלנו צריכה להיות שכהנים וכוהנות שווים בזכויותיהם ובחיוביהם. והרי לא נרתעין חז"ל מלהצהיר כשיש שוני בדין בין נשים וגברים בנושאים אחרים. לעומת זאת, הרמב"ם כותב שכוהנת כזר לענייני עבודה (הלכות ביאת המקדש פ"ט ה"א) וזה קצת קשה, ולכאורה סותר את דברי המשנה והגמ' בקידושין ולא ברור לי איך הוא מסיק כל זה ממתניתן. והרי אם היה כלל גורף שכוהנות פסולות לכל ענייני עבודה חוץ מכמה מצבים בודדים, לתני כך וכך נוהגים אפילו בנשים ותו לאו. וכתב הרדב"ז וז"ל שאינם כזרים לגמרי לאכילת תרומה והמורם מן הקדשים כאשר נתבאר במקומו לכך צריך למעט אותם מכל עבודה ועבודה ע"כ. ונראה שלפעמים הרמב"ם עצמו סובר כך, שהוא פוסק שנותנים לכוהנת לא רק מתנות כהונה אלה גם ראשית הגז, ודבר זה אינו מפורש בגמרא, וז"ל ואני אומר שנותנים לכוהנת אע"פ שהיא נשואה לישראל כמתנות בהמה ויראה לי שדין שניהן אחד הוא ע"כ (בכורים פ"י ה"יז), וזאת למרות חשש האיסור בלתת ראשית הגז לזר. אבל בספר המצות, בסוף מ"ע בסיכום ס' המצוות ההכרחיות הוא כותב והשש ועשרים [והיא מצות ברכת כהנים] וזו מיוחדת בזכרי הכהנים ע"כ. ובמקומה (עשין כו) הוא כותב וז"ל הצווי שנצטוו הכהנים לברך את ישראל בכל יום והוא אמרו יתעלה כה תברכו את בני ישראל אמור להם. וכבר נתבארו דיני מצוה זו בפרק האחרון דמגלה ותענית ובשביעי דמסכת שוטה ע"כ. קצת נראה שהגזים, דבשלושת המקומות שהזכיר לא מוזכר כלל שנשים פטורות או פסולות. ואפילו אם איתא דנשים פסולות לכל ענייני עבודה ברור שאין לזה קשר עם נשיאת כפים, דכתיב בהדיא (תענית כו ע"ב – כז ע"ב) שההשווה בין כהן משרת וכהן מברך היא רק להקל על הכהן המברך, ולא למנוע פסולים לעבודה מלברך וז"ל א"ר יצחק אמר קרא לשרתו ולברך בשמו מה משרת מותר בחרצן אף כהן מברך מותר בחרצן אי מה משרת בעל מום לא אף כהן מברך בעל מום לא הא איתקש לנזיר ומאי חזית דמקשת לקולא אקיש לחומרא אסמכתא נינהו מדרבנן ולקולא ע"כ. הרי אסור לבעלי מומין לעבוד ואפילו להיכנס לבית המקדש, ולא משנה אם המום עובר או אם הוא מכוסה (הלכות ביאת המקדש פ"ו). ובכ"ז בעלי מומין אלה חייבים לשאת כפים. לפיכך אין למנוע כהנות מלברך מפני שהן פסולות לעבודה. כבר ראינו שאפילו לפי הרמב"ם כוהנת אינה כזר לכל דבר. ולכן לא ברור איך מצד אחד הוא פוסק שנותנים לכוהנת ראשית הגז ומצד שני שפסולה לשאת כפיים, כששני דינים אלה אינם מפורשים בגמ'? ממה נפשך, או שנניח שכוהנים וכוהנות שוות (חוץ מכמה יוצאים מן הכלל שמפורשים), או להיפך, אבל לא לפסוע על שני הסעיפים מבלי להביא ראיות. ואולי חשוב לציין שלאחר מכן, כשהרמב"ם כתב הלכות ברכת כהנים במשנה תורה, הוא לא כתב שרק זכרים חייבים לשאת כפים, אלא וז"ל ששה דברים מונעין נשיאת כפים הלשון והמומין והעברה והשנים והיין וטומאת הידים ע"כ. הרשימה הזאת היא לשון הרמב"ם עצמו ולא מהש"ס, אם הוא היה רוצה הוא היה יכול להוסיף "והנקבות" וכדו', אך במקום זה שתק ולא הזכיר כלום מתנאי זה בכל הלכות ברכת כהנים. ולהיות שמה שכתב הרמב"ם בספר המצות כל כך קשה ובלי מקור ברור, והוא לא הסביר ולא חזר על זה שוב, נראה שיותר טוב לפסוק כשיטת התוספות והרדב"ז ולכאורה גם השו"ע, שיטה מבוססת היטב בש"ס. נהי דספקא איכא – נראה לע"ד שיש הרבה ספקות וכך צריך לחשבם: א' אם יש איסור הבא מכלל עשה, וזה ספק ספקא,קדם כל אם אסור לזר לשאת כפים בכלל או אם רק לא מהני: מצאינו במס' שבת דף קיח ע"ב ואמר רבי יוסי מימי לא עברתי על דברי חברי יודע אני בעצמי שאיני כהן אם אומרים לי חבירי עלה לדוכן אני עולה ע"כ. ועיין בתוס' שם ד"ה אילו היו אומרים לי, וגם במגן אברהם על אורך חיים קכ"ח ס"א. אין הסכמה בין האחרונים על זה. והספק השני הוא אם דין כוהנת ככהן זכר או כזר בענין נשיאת כפים. מצד האחר יש ספק אם כוהנת חייבת. במצב כזה אמרינן ספק דאורייתא לחומרא. ונשיאת כפים היא מצוה חמורה מאוד כדאמר ר' יהושע בן לוי כל כהן שאינו עולה לדוכן עובר בשלשה עשה כה תברכו אמור להם ושמו את שמי (סוטה דף לח ע"ב). מכאן שבהנחה שכוהנות אכן חייבות כמו שכתבנו, מניעתן מלברך, ואפילו חוסר עידודן, הינה עבירה גדולה מאוד. גם אין להקשות שלא שמענו שכוהנות עשו ככה, ש"לא שמענו" אינו ראיה, אולי זה קרה בין נשים כשהגברים הרושמים לא ידעו ולא ראו, או שהיו כה רגילים לדבר שלא חשבו לרשום אותו. ועוד, אפילו אם זה לא קרה אין זה מוכיח שזה לא ראוי. בזמן התוספות לא נהגו להניח תפילין אך ברור שהיו חייבים (עי' תוס' שבת דף מב ע"א ד"ה כאלישע