תורה

שלום וברכה

רבי יוסף בכור שור על בראשית פרק ו פסוק ז
כי נחמתי כי עשיתים. וכן "נחמתי כי המלכתי את שאול וגו´", וכן "וינחם ה´ על הרעה", וכן "נחם כרוב חסדיו". וכן "אתה [אל חנון ורחום] ארך אפים [ורב חסד] וניחם על הרעה".

ומקשים על כל אילו - "לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם".

ויש לך להבין כי בג´ דרכים הנחמה באה, כי פעמים אדם נודר לחבירו לעשות לו טובה או רעה ומתחרט בעצמו ואינו מקיים ואינו עומד בדיבורו, אע"פ שיש לאל ידו לעשות אבל אינו רוצה, וזה כזב שכוזב לו. ופעמים סבור שיכול לעשות לו ואין לאל ידו לעשות, ומתנחם בעל כרחו מחמת האונס, ועל אילו שתים הוא אומר - "לא איש אל ויכזב" אלא דברו מקיים, "ובן אדם ויתנחם", מחמת שאין לו, והוא כל יכול. ולפי שהיה אומר לו בלק - "מה דבר ה´"? כלומר "חזר מן הברכה לקללה" ולכך ענה לו - "לא איש אל ויכזב" שלא יעמוד בדיבורו, כי כל דבריו אמת, "ובן אדם ויתנחם", מחמת שאינו יכול להעמיד, כי לא קצרה ידו. אבל יש נחמה שלישית שאינה באה מחמת שנודר אלא מחמת אותן שנודרין לו, כגון אם ידבר הקב"ה על גוי וממלכה להרע להם, כמו על אותם של נינוה, ודאי מדעת כן הוא אומר, אם יעמדו במרדן.

ואם שבו ישוב מחרון אפו ויטיב להם. ודברו הוא אמת, וכן הפך אם אמר להטיב להם, והם קלקלו, וזהו כבודו של מעלה, וכן כשברא הקב"ה אדם, לכבודו בראו ולשמשו, כמו שכתוב "כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו", וכיון שקלקלו הריני עושה עצמי כאילו נחמתי, ואמחם, ומכל מקום החזרה מהם באה. וכך שאול כשהמליכו מדעת כך [המליכו], שלא יעבור על רצונו של מקום, והוא פשע, ולפיכך גרמו לו עונותיו שאעשה עצמי כמנחם. ואעפ"י שידע מתחילה שיקלקלו, כי הכל גלוי לפניו, בראם כדי שיוסרו בהם אחרים ולא יקלקלו מעשיהם:

בברכה - בנימין שמאולי