למה יש סבל בעולם

לכבוד השואל, 

שאלה טובה שאלת. 

ענין הזה מבואר יותר בספריו של בעל פירוש הסולם לזוהר הקדוש. 

בחלק א' ב"פתיחה לחכמת הקבלה" אות יג הוא מבאר, שבעצם יש סתירה בין ההתקרבות להקב"ה שזהו התכלית, לבין קבלת הטוב על ידי הנבראים .  

כי ההתקרבות ברוחניות - שלא שייך שם שום מושגים של מקום וזמן - רק שייך על ידי שוויון הצורה הפנימית של הנברא לבורא. וכמו שהבורא הוא בעצם משפיע, כך גם הנברא חייב להיות משפיע כדי להשתוות לו יתברך ולהתקרב אליו. 

אבל כאשר הנבראים מקבלים את הטוב מן הבורא, הרי הם בבחינת מקבלים לבד - שזהו ההיפך הגמור מן הנתינה וההשפעה  של הבורא - ושוב לא שייך שהנבראים יתאחדו איתו יתברך כדי לקבל מכל הטוב המושרש בו יתברך (וכמבואר שזהו התכלית המקווה - בספר "דרך השם" לרמח"ל ז"ל בחלק א' פרק ב' אות א'). 

וכדי לפתור סתירה זו, ברא הקב"ה את עולם הזה, אשר שם נבראת האפשרות לנבראים, להיות "משפיעים" לבורא יתברך, ובזה שוב יוכלו לדמות אליו יתברך, ועל ידי זה יוכלו להתאחד איתו יתברך, ולקבל ממנו  את כל הטובה המוכן ממנו יתברך בשבילהם.

~~~

והדרך שהנבראים "משפיעים" להקב"ה, כי על ידי זה שהנבראים יורדים לעולם הזה, אשר פה מציאות השם יתברך נסתר מעיני בני אדם, והם "מגלים" את הקב"ה בעולם הזה על ידי טוב בחירתם מול הרע המסתיר עוד יותר את השם, הרי בזה הם "עושים טובה" עם הקב"ה כביכול לגלות את מציאותו גם בעולם הזה.

ואע"פ שאפשר לשאול, הרי למה הקב"ה צריך ל"טובה" זו, הרי הוא יכול לגלות את כבודו שמלא את כל הארץ בעצמו? התירוץ הוא, אכן זה נכון שהוא יתברך יכול לעשות את זה בעצמו; מ"מ אין הוא יתברך רוצה לעשות את זה, הואיל והוא רוצה שאנחנו נעשה את זה. וכאשר אנחנו עושים את זה בשבילו, אנו ראויים לקבל שכר על מה שעשינו - ואע"פ שהוא היה יכול לעשות את זה בעצמו - הרי בפועל הוא יתברך נתן לנו לעשות את זה וכן עשינו. שזהו בעצם מה ש"השפענו" ו"עשינו" משהו בשבילו יתברך. על ידי זה אנחנו מתדמים לו כביכול על ידי שוויון הצורה הפנימית , ואז נוכל לידבק בו יתברך ולקבל ממנו את כל הטובה שהוא רצה לתת לנו מלכתחילה, ולא יהא שום פירוד בינינו לבינו כביכול. 

ומה שמובא בספרים קדושים שסיבת בריאת העולם היא כדי למנוע "נהמא דכיסופא", כמובן שזהו טעם אמיתי, אבל אין עיקר החסרון ב"כיסופא", ב"הרגשה" שזה גורם [שאז היה שייך להקשות, אז למה הקב"ה לא יברא אותנו בלי האפשרות ל"הרגיש" את הבושה], אלא עיקר החסרון ב"כיסופא" שהיא מראה שהנשמה מרגישה סילוד וריחוק בעצם מהותה בקבלת הטובות לבד מבלי לעשות כלום בשבילם  - ולכן היא מתביישת שזוהי הגילוי החיצוני לסלידה הפנימית. ועיקר הסיבה שקבלת הטובות גורם סילוד בנשמה היא משום עצם מהותה - כי הנשמה במהותה היא רוצה להיות דומה לבורא ולהיות משפיע, וכאשר היא רק מקבלת, אז היא נמצאת בעצם בריחוק הכי גדול שיכול להיות מן הבורא. ולכן היא אינה רוצה בזה כלל.

הריחוק הכי גדול הזה נגרם, כי הוא יתברך הוא משפיע גמור ואין בו שום צד של קבלה; והנשמה [לפני שנבראת לה אופן שהיא תוכל להשפיע] היא מקבלת גמורה, בלי שום צד של נתינה והשפעה לבוראה, וכנזכר לעיל מבעל הסולם ז"ל. 

ונמצא שרגשת "הבושה" שנזכרה ב"נהמא דכיסופא", אינה "סיבה" (- שלא יכול להתקיים בה רק קבלה), אלא "סימן" (שהבושה מגלה שיש סיבה אחרת יותר מרכזית שמשום זה לא יכול להתקיים בה רק קבלה).

ולכן לא שייך להקשות על זה, שיברא הקב"ה את הנבראים והם יקבלו את הטובה מבלי להרגיש בושה; כי לא הבושה היא המעכבת, אלא עצם הקבלה בלי אפשרות השפעה בחזרה, היא המעכבת. 

ואקוה שהיו הדברים הקדושים והיסודיים האלו שבאמונתינו, מובנים.

ויהי רצון מלפני אבינו שבשמים שנזכה תמיד להבין בענינים קדושים ויסודיים אלו בלי שום טעות או מכשול, 

בברכה, 

רב נחום