טורים אישיים - כללי

אבל הנה, יונתן ניגש לאבי ומבקש לרקוד איתו, ואבי לא מסרב. אורי מצטרף אליהם, ויחד הם עושים מעגל משפחתי

זה מזכיר לי שבעלת תשובה מספרת שהיתה שרה את השיר "ואפילו בהסתרה שבתוך ההסתרה, בוודאי גם שם נמצא השם מדברה..."

יונתן כבר בן שתים עשרה. שר שירים, רוכב על אופני הילוכים, משתמש במחשב, מקליד עבודות. נער של ממש! ואיזה עתיד ניבאו לו כשהיה קטן-קטן???

עכשיו, אחרי שהכלים של הפסח כבר במחסן, הגיע הזמן לנסות ולחזור לשגרה של עבודה. איך עושים את זה נכון? גם אם לא שאלתם, אנחנו כאן בשביל לתת תשובות. טור של טיפים בנימה מבודחת

אז איך מתניעים? שאלת השאלות לאנשים עם הפרעת קשב ובכלל. קבלו באהבה שלוש עצות ממופרעת קשב ותיקה המניעה גלגלים כבדים זה נצח...

כשהייתי במדרשיית "נתיב בינה" בירושלים, שאלתי את הרב מרזל זצ"ל – אם אני עושה אפצ'י על הפלטה, האם זה מבשל? הרב ענה לי, עם חוש ההומור הנפלא שלו: המחמיר תבוא עליו הברכה...

לא ידעתי מה קורה עם יוסי, לא ראיתי אותו בכלל, רק חיבקתי חזק חזק את יונתן והייתי עמוק עמוק בשריפה שלי בפנים. לא חשבתי שייתכן אחרת, כבר חוויתי כל כך הרבה, שציפיתי לעוד

מנקה את הבית? אל תשכחי להתפלל שתוכלי לעשות זאת מהסיבות הנכונות, ובצורה הנכונה

חוה שמילוביץ בתפילה מיוחדת לימים של ערב חג הפסח, לניקיון פנימי ולא רק חיצוני

ההרחקה היא פעולת הגנה של החברה מפני הסכנה של תוצאות הדיבור הבעייתי: התפוררות חברתית ולאומית. זוהי רפואה מונעת אסון – יש להרחיק ולהתרחק ממצורע – ממי שהאג'נדה שלו היא להוציא ולהביא רק רע

היה היתה חוזרת בתשובה שרצתה מאד להתחתן. היא שמעה על הסגולה של חביטת ערבות, ואכן הכינה לעצמה חביתה מערבות... אני לא יודעת אם הסגולה עבדה, אבל סיפור טוב יצא מזה

ידעתי שכשאספר שאני לא ישנה בלילה, יאמינו לי, ישתתפו איתי. אף לא אחת תזרוק משפט בנוסח "כל אם בישראל לא ישנה בלילה...", וודאי שאף אחת לא תציע עצות לחינוך או לייעול. רק השתתפות, כנה ואמיתית

זה כמו לשאול "מה נותן לך האוכל שאת אוכלת", ולענות שהוא נעים לעין. תשובה נחמדה, אבל היא לא עונה על השאלה

כאשר מבקשים מאתנו להרבות בסיפור יציאת מצרים, מבקשים מאתנו, במילים אחרות, להכניס אותו גם אל תוך המחשבות שלנו

אם לקוחה הייתה מדברת איתי על מצב של "אני לא יודעת איפה אהיה בחג" לפני שנתיים – לא הייתי מבינה באמת על מה היא מדברת. לא הייתי יודעת איך זה מרגיש

הגננת היתה מקצועית מאוד, אך לא אימהית מספיק. ויונתן לא אהב את זה. היה לו קשה, ולכן הוא נסגר, וכשהוא דיבר וכבר כן ענה תשובות לשאלות - לא הבינו אותו. הוא קלט שפשוט לא מבינים אותו, והפסיק לדבר בגן. עגום

מישהי מספרת שבתפילת שמונה עשרה, בכל פעם היתה אומרת "עשית, עשית, עשית...". היא חשבה שזה כמו לסמן "וי", שהיא התקדמה בתפילה. ככה היא הבינה את "עשרת ימי תשובה" – ראשי תבות: עשי"ת...

חובה עלינו להיות כנים עם עצמנו. אם חשוב לנו שהנכדים שלנו ירצו להישאר יהודים, אנו חייבים להשקיע בחיבור שלנו למקור. לא משנה כמה אנו קרובים, כדאי לנו להשקיע בזה יותר – וכמה שיותר

באיחוד האמירויות מנסים בכל דרך לסייע לתושבי רצועת עזה - בים, ביבשה ובאוויר. מה האינטרס בהוצאה הכספית העצומה? רועי קייס מסביר

לא תמיד נכון לפעול על פי פרץ רגשי או צורך אינדיבידואלי יצירתי אך אישי. פעמים יש לפעול באיזון ובשילוב השכל, בהתאם ל"סדר העבודה"

למה קשה לנו לעשות שינויים בהתנהלות הכלכלית, ומתי חשוב בכל זאת לעשות שינוי למרות הקושי?

האם המצב של יונתן, המאתגר גם אותם, השפיע עליהם? האם זו התוצאה? האם זה טוב? אולי מעיד על הזנחה ואי אכפתיות? למה התגובה שלהם נראית לי חריגה ביחס לכולם?

חגי לובר, אביו של לוחם צה"ל יהונתן לובר הי"ד שנפל בקרבות רצועת עזה, מותח ביקורת על המפגינים שחסמו כבישים בתל אביב: "הפסיקו לאיים על העם הזה"

"למה בכל פעם, לפני שאתה חותך את החלה, אתה אומר 'המוציא לחם מן הארץ'?", שאלתי. הוא ענה לי, "מה? את לא יודעת שכל דבר שיהודי מכניס לפה, הוא צריך לברך עליו?". באותו רגע גמלה ההחלטה בלבי, שאני אברך. על הכל. ועל הכל הייתי מברכת בשם ומלכות

"וואו, הוא ממש חדר כושר. הוא כבד", והיא החזירה לי את יונתן הצורח והבוכה, הבועט והכועס, כשהיא מתנשמת ומתנשפת כאילו חזרה מריצת מרתון

הוא שוב הסתכל אלי, ואמר לי: "המורה, אם יש תלמיד שאין לו חדר או חברים שרוצים לישון איתו, אני רוצה לישון איתו!". "תגיד", עניתי לו, "חשבת על זה לבד? פשוט לבוא אלי ולהגיד לי את זה?"

את סיפור חייך המתאים לספר עב כרס על כוח החירות, כוח הבחירה, כוח של עוצמה והעצמה שמלווים באמונה ויראת שמים צרופה, היית משתפת בהומור גם כשסיפרת על תקופות מאתגרות

בבוקר יום הפורים קמתי, נטלתי את ידיי, ברכתי ברכות השחר ומיד התחלתי להתחפש. כל כך שמחה ומאושרת פוסעת לי לבית הכנסת. נשים מתחילות להיכנס, וכולן-כולן-כולן נראות רגיל לגמרי. שום תחפושת, שום-כלום

"אדוני, תראה איך אתה מחזיק את הילד שלך, הוא צורח וכואב לו". יוסי לא מתייחס. הוא ממשיך. אנשים מסובבים על הרקה ומנסים לדבר אלי: "גברת, תגידי לבעלך, תראי מה הוא עושה לילד"

שאני שומעת לאורך השנים לא מעט נשים ש"מתוודות" על כך שהן לא מחבבות את חג הפורים, וחושבות שהן לא נורמליות כי "מי לא אוהב את פורים?". אתן לא לבד