אוריין רייס במחשבות על 10 שנים בתשובה

החודש, בדיוק לפני עשר שנים, באב תש"ע - חזרתי בתשובה. ט' באב הוא בעצם יום הולדתי החדש מאז. פרשת ואתחנן היתה השבת הראשונה ששמרתי בחיי, ומאחר שנקודות ציון חשובות בדרך הן תמיד סיבה למסיבה (או במקרה דנן, דבר המזמין להתבוננות עמוקה), כמו נתבקשתי לשמוח בכתיבה.

עוד בילדות חקרתי יהדותי מה היא. מרתפי הזיכרון שלי מעלים מן האוב ידיעה, שלא הייתי צריכה ללכת רחוק לטובת העניין. תחילה, הבירור הניב התמכרות לסרטי שואה, המכבידים על נפש נכדה בת 6 לניצולי שואה בעקיפין מצד משפחת אבי ומורי שיחיה. בהמשך, משחזרנו משהות בת כמעט 5 שנים משליחות בגרמניה, סמוך לבת המצווה שלי, גיליתי שמיסטר וולנטיין ישו"ז הוא לא בן דוד של "טו-באב", ושאין קוהרנטיות בין הקלנדרי הגויי ללוח העברי שלנו. עברה שנה, ואמי מורתי שתחיה היתה משכימה בכל שבת, עוד כשהתרנגולים והציפורים הציווילזטוריות משהו מהרצליה היו מחליפות מרשמים על השמש, תוך שאני מתהפכת לצד ימין. "מקריאים את הפרשה", היא צהלה בכל שבוע. שנים. עולה ויורדת 5 קומות. לא מפספסת. חוזרת באורות.

כשהציעה לי להצטרף אליה, ביטלתי ב-"מעייף". באמת ובתמים כך האמנתי בזמנו, ד' ירחם. "מה מאמ, ברצינות, לטרוח כל כך הרבה בשביל איזה סיפור בהמשכים, שקרה לפני אלפי שנים... ועוד כזה ארוך המתפרס על גבי שנה שלימה... החליטו לקחת איזו טלנובלה (רחמנא לצלן) צעד אחד קדימה... וכל שנה זה חוזר על עצמו בלי לשנות פסיק, בלי להזיז מהעלילה... היהודים האלה, שיהיו בריאים, עקביים...".

אבל לאבינו שבשמיים, אינסוף החכמה, זה לא אכפת. יש לו כל הזמן שבעולם. בדיוק כפי שכתוב בפרשת השבוע המדהימה, עקב: "וְשָׁמַר ה' אֱלֹקֶיךָ לְךָ אֶת הַבְּרִית וְאֶת הַחֶסֶד אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ". תמהתי על בחירת הפועל בהקשר לברית ולחסד. ואכן, רש"י כפשוטו מביא שחסד הרי עושים: "עשה נא חסד עמדי", "עושה חסד לאלפים" וכו'. אבל הקב"ה שומר לנו עליה. על הברית ועל החסד. שומר לנו אמונים גם אלפי שנים, עד שנתעורר ונחפוץ.

חיים, חיים שלמים - כמתים

אז הוא חיכה. וחיכה. וחיכה. שנים הוא חיכה לי, ולא כצל עובר. עבור קוני, ההמתנה לכל בן או בת, מייגעת כמו תערוג השכינה לירושלים הבנויה על כל יהודי ויהודייה - עד שקמים הם ומבקשים להיות לו יתברך לילדים השבים לפתחו. ואני רואה אנשים חיים, חיים שלמים כמתים ועוד בלי לדעת שזה כך. וזה אפילו לא החלק הכי גרוע בכל הסיפור. יהודי שבחזקת "אינו יודע" אודות יהדותו, גורר איתו את הקב"ה לכל מקום. שכן, "לֹא תַעֲרֹץ מִפְּנֵיהֶם כִּי ה' אֱלֹקֶיךָ בְּקִרְבֶּךָ אֵל גָּדוֹל וְנוֹרָא". השם איתנו, בתוכנו, לא בחוץ. לא ליד. בקברנו! בקרביים שלנו! בכל צעד ושעל. ועל כן, הוא צועד איתנו יד ביד. לכל מקום, וזה אומר גם למקומות אפלים. הקב"ה נגרר איתנו למחשבות... למעשים... הולך איתנו כשאנחנו משתוקקים לדברים הכי רחוקים, אבודים ו"מאבדים" שקיימים... נתן לנו כלים בהם אנו משתמשים ככלי משמיד, במקום מחיה, מבלי להבין את גודל השעה.

ואולי אלו הרהורים של תשובה על תשובה על תשובה, פרטיים ועמוקים מנשוא, שראוי שהיו נעשים בתוך כותלי לבי ונשארים שם, נעולים. לא מרימים ראש ודורשים להשמיע את עצמם. אבל אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ, הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים...

והרי אפשר לחיות פה חיים שלמים בלי תכלית, בלי כיוון, בלי הידיעה ח"ו לשם מה הגענו ולכבוד מה התכנסנו. אבל חובה עלי כצו השעה להתריע: איו כניסה, איזור סכנה! "וְלֹא תַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵיהֶם כִּי מוֹקֵשׁ הוּא לָךְ".

בפרשה לא כתוב: אל תעבדו את האלוהים שלהם, כי זה לא סבבה/כיף/טוב. כתוב שזה מוקש! ומוקש אומר תרמית, כלומר בחוץ יש מציאות מסקרנת ונוצצת בכוונה (הנאות גשמיות אסורות/מינון לא מאוזן וכד'), כך שבאופן טבעי נמשך למשהו בו בזמן שבתכלית, הוא הרע מכל עבורנו. הוא ההשמדה וההשחטה עצמה עבור הנפש-האלוקית שבנו. וכך אפשר למצוא אותנו במהלך החיים (שנים על גבי שנים), רצים אמוק כמו פרפר לאש, לדבר מרמה, ועוד שניה הקרקע תישמט, תתפוצץ, ואנחנו עמה לרסיסים, בעלותנו על מוקש. מתעקשים על דברים עד כדי שיגעון, רק כדי לגלות כמה הרחקנו.

כשהבהמה שבעה, היא משתלטת עלינו ואין בנו מעשים

החסידות מבארת שליהודי יש "נפש-אלוקית" השוכנת בקרבו לצד "נפש בהמית". החידוש הראשון שלי בתשובה מדבר על זה דרך משפט המופיע בפרשה: "וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ". אנוכי, השם אלוקיך, אתן עשב (אוכל גשמי מכל סוג) בשדך (הגוף הגשמי) עבור הבהמה שבך. ואתה תאכל ותשבע. תהנה מהפירות שאני ועולמי מציעים לך. אך בצמוד ממשיך הפסוק: "הִשָּׁמְרוּ לָכֶם פֶּן יִפְתֶּה לְבַבְכֶם וְסַרְתֶּם וַעֲבַדְתֶּם אֱלֹהִים אֲחֵרִים וְהִשְׁתַּחֲוִיתֶם לָהֶם". ופה המוקש, המלכודת אולי, אם יורשה: קיים חוט סובייקטיבי ודק מדק אצל מי מאיתנו, שכמעט ובלתי ניתן להשגה - אבל הוא ישנו ועוד איך! מן רגע, שבריר שניה, אחרי שאנחנו אוכלים (או אם תרצו כל פעולה גשמית אחרת כמו קניות/שיטוט חסר תועלת באינטרנט וכד') ומאכילים נטו את הנפש-הבהמית שלנו, והופכים לשבעים ממש. אפשר להגיד אפילו מפוצצים כמעט, ומרגישים פתאום ריקנות עד שרוצים לבעוט בכל. מואסים. זו ממש מן מאית שניה כזו, שמרוב שהאבסנו את עצמנו בגשמיות ושבענו, שכחנו מי אנחנו ומי האלוקים שלנו, רחמנא לצלן. רגע צר שמשתלטת עלינו הבהמה שלנו, ועלולה לגרור אותנו ואת הלב שלנו לסור ולעבוד "אלוהים אחרים", ח"ו. למה? פשוט. כי פספסנו מילה אחת: וּבֵרַכְתָּ".

עשר שנים שאני חותרת לאמת עם (ולפעמים בלי) כוח. משתדלת להיות בהכנעה על הזכות האדירה והעל-אנושית שמי שאמר והיה עולם, שם על מפתן יומי: לשוב לזרועותיו ערב-ערב, בוקר-בוקר, שעה-שעה ב"ה! מי בכלל היה מאמין שאני הפיצית, אזכה להיות חלק מהאין סוף שלו, ולא עוד כתינוק שנשבה. אוכלת, שבעה ומברכת: כשם שכתוב "לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם, כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם".

שנזכה, אמן.

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת: דוּוִיד בן שלמה יעקב ותמריל לבית שווארץ זצ"ל.

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה - אוריין-יסכה: hashemonly@gmail.com  (לנשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוריין-יסכה לערב נשי מרגש בביתכן (ללא תשלום)? חייגו לטל: 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il