סליחה, אבא, שלא "סלחתי" לך

שלום, אבא.

התעוררתי משינה בליל שבת "כי תבוא", וטיפה'לה נבהלתי. קמתי לבדוק את הילדים, ב"ה הכל שקט. כיסיתי זוג רגליים קטנות מציצות, השבח לא-ל, כשלשמחתי בחוץ עוד שמיכת כוכבים ואור העולם מנומנם. נעמדתי מהורהרת בחדר האירוח שבבית הורי, מול חלון שמשקיף על כתליו של בית כנסת "עקדת יצחק" בהרצליה. דמותי שמשתקפת מחזירה לי בסידור מטפחת רפויה, וספרי התורה ממש במרחק פסיעה. כמו מזמינה לעצמי את סליחות האשכנזים לתשפ"ב, חרף העובדה שהניגון בראשי מובהק של עדות המזרח. חצויה. אני שומעת את המשפט הזה חוזר על עצמו בלופ, רק שהפעם הוא מבקש להתנגן אחרת: "אֵל מֶלֶךְ יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים וּמִתְנַהֵג בַּחֲסִידוּת. מוֹחֵל עֲוֹנוֹת עַמּוֹ מַעֲבִיר רִאשׁוֹן רִאשׁוֹן.." ויצא שלא נרדמתי. ויצא שחשבתי לי עליך, מלך שלי. ועלי. ועל השנה הזו שהיתה ועוד רגע איננה. חשבתי הרבה. אולי הרבה מדי. ודאי.

הדהד בי המשפט של ר' אליהו שירי, מהשיעור האחרון בקורס המאמנים, איך רבי נחמן מבקש ב"שיחות הר"ן" שנצייר לנו את הישועה בכוח הדמיון; ממש נראה תמונה ברורה ובהירה שוב ושוב ושוב, שכן זה נותן תוקף עוצמתי יותר לקיומה. ונזכרתי באותו הרגע שהוא דיבר, איך התכווצתי שם בתוך כיסא המנהלים המפונפן באולם הענק, ורק רציתי להיעלם מעצם המחשבה על אילו תמונות הדור הזה רואה. כמה חושך. כמה סדום. בחדשות. בעיתונות. במדיה ה"חברתית", שמוחקת דימוי עצמי חיובי ומקדשת לייקים שקריים. כמה סרטים, כמה זימה. כמה זמן מסך עם אסונות, פריצות ותועבה. כמה כאב לי על קרובי הרחוקים. כמה שרף לי על אבא שילדיו עדיין גולים. ומה נצרב לנו בינתיים בתודעה ובתת-הכרה, ח"ו. הזדעקתי, שכן ידוע שתמונה בכוחה לברוא מציאות. אזי איזו מציאות יש לנו, ומה היא טומנת בחובה? ומתבקשת אם כן השאלה, איזה מלך אנו מציירים לעצמנו בראש? איזו "תמונה" יש לנו עליו יתברך? מלך רם ונישא דיני, או כזה שחומל אותי ועלי? מלך כעוס ומפחיד, או אחד שהיראה אליו היא מתוך אהבה חקוקה?

בשבת בבוקר, כאשר אור- ה' עלה, חיבקתי את עצמי חזק חזק ולא הרפיתי. לא הרפתה ממני גם תמונה אחת ברורה. אתה. י ק ו ק. ואתה הרי כבר יודע שדמיינתי לעצמי אותך, המלך שלי, זה שיושב על כיסא רחמים. זה שנוהג בחסידות. זה שמוחל עוונות עמו ומעביר ראשון, ראשון... ניסיתי לנקות באבסטרקטיות, במין תנועת יד פשוטה, מדיטטיבית, את המנגינה הידועה, תוך שעיני עצומות, ולברר: למי אני פונה? ממי אני מבקשת מחילה? האם אתה לי א-ל אוהב עמו ישראל? דמות אב עוטפת ומגוננת, זו שרוצה אך ורק בטובתי? באמת-באמת? האם היו לי כל אלה נר לרגלי, תורה ומופת משלהי השנה ועד סופה או סתם עוד דימויים שחוקים מצוות אנשים מלומדה...

אבא, סליחה. תסלח לי. תסלח לי, אבא.

סליחה על השוואה ומחשבות של כפירה. סליחה. סליחה על אבן שהתעקשתי לשאת על גבי, שהיתה לי כבדה. סליחה על פינה שנדחפתי אליה, כשרצית אותי עולה ונעלה. סליחה שלא עצרתי להאמין שהכל, וגם זו, לטובה. סליחה שלא בטחתי בך, אתה - שבאפי נפחת נשמתך. סליחה, סליחה, סליחה אבא, סליחה. סליחה שלא האמנתי לך ושלא האמנתי בך! סליחה שהייתי בטוחה, שרק עוד קצת, רק עוד טיפה, רק עוד מעט ממני, ומכוחי ועוצם ידי הישועה. סליחה על נהרות של דמעה. סליחה על הבידוד והבדידות. שלי. שלהם. שלך. סליחה על הפירוד והפרידה. סליחה על האבל שחודשים התאבלתי, למרות שלא באמת איבדתי. סליחה שאת הזמן היקר של עצמי בזבזתי. סליחה שלא התמדתי. סליחה בשמי ובשם עמי, על כל אותם דברים שהגיעו לחיינו, כי לא ידענו לבכות על החורבן, שניה לפני שהוא הגיע. סליחה שגררנו אותך איתנו לשנאה. סליחה שנתנו דרור לכל כך הרבה לשון הרע. סליחה שלא אווררנו את הלב האוהב שהענקת לנו, ובמקום שאננו בחינם. סליחה שגזלנו ממך את הבית. סליחה שנותרנו יתומים. סליחה על כל הצדיקים. על אלה שהיו ואינם. על כל אלה שעודנו ולהם אנו לא נשמעים, (האומנם?). ויותר מכל, אבא, בנימה אישית שלי אליך, סליחה שלא "סלחתי" לך! שהייתי בטוחה שאני יודעת טוב יותר ממך. שדרשתי ותבעתי, וטבעתי כל אותם הרגעים. סליחה שלא אמרתי מספיק "להגיד בבוקר חסדיך ואמונתך בלילות" ברבים. סליחה שלא שיוויתי אותך לנגדי תמיד. ששכחתי שאתה זה שסולח לנו, אז מי אני ומה לי. סליחה. מחילה. כפרה.

ואם יורשה לי ככה קבל עם ועדה, תודה לך. תודה, תודה, תודה, על הזכות להיות בריאה ובריה חדשה –

 אני, אוֹרָהּ יִסְכָּה.

מהספר ״אותך אני הכי אוהב״ של דנה שוורצמן (צייר: עדי כץ)

מאלחת לכל עמ״י שנה ברוכה ומתוקה וחתימה טובה!

הטורים מוקדשים לעילוי נשמת: ר' דוּוִיד בן שלמה יעקב שווארץ זצ"ל

תגובות, הצעות, שירים ודברים שבקדושה

אוֹרָהּ יִסְכָּה: hashemonly@gmail.com (נשים בלבד!)

רוצים להזמין את אוֹרָהּ יִסְכָּה לערב נשי מרגש בביתכן?

(ללאעלות)  חייגו לטל: 073-2221290 או במייל  aviva@htv.co.il