ספרים
פקח הטיסה והחתול החולה: סיפורים על הרב מרדכי אליהו זצ"ל
מתוך הספר החמישי בסדרת "אביהם של ישראל" על הרב מרדכי אליהו זצ"ל, קבלו שלושה סיפורים מרגשים מתוכו. על חשיבות הילדים בבית הכנסת, המשל על פקח הטיסה ופיקוח הנפש של החתול החולה
- מירב עמור / בת הרב
- י"ז חשון התשע"ד
ילדים זו אורה, ילדים זו שמחה
פעם הגיע הרב להתפלל בליל-שבת בבית-כנסת גדול באחת הקהילות בחוץ-לארץ. בשעת התפילה הבחין הרב, שאין ילדים בין המתפללים. היו שם אנשים צעירים שבוודאי היו להם ילדים קטנים, אבל כנראה שלא החשיבו את ביאת הילדים לתפילה והיו מותירים אותם בבית.
אחרי קבלת שבת כיבדו את הרב לדרוש, והעלו אותו לבימה שבמרכז ההיכל.
עלה הרב במדרגות הבימה, הרהר ושתק ולפתע צעק: "אוי, איזה חושך שורר בבית הכנסת שלכם".
נבהלו כולם והביטו איש בפני רעהו. אחד הנוכחים שהיה עם-הארץ אמר בקול: "אולי כדאי שהגבאי ידליק גם את הנברשות הגדולות שמדליקים אותן רק ביום כיפור"...
המשיך הרב ואמר: "רבותי, אני רואה כאן חושך נורא, שקשה לי אפילו לתארו".
אחד המתפללים קם ממקומו ועלה אל הבימה, ניגש אל הרב והציג עצמו בתור רופא עיניים ואמר: "אם כבודו רואה חושך נורא, חוששני שמצבו מסוכן. אני מוכן לפנות את הרב מייד לקליניקה שלי ולבדוק מה קרה לראייתו".
ואז, באווירה המתוחה שנוצרה מתוך דאגה לשלומו של האורח הדגול, קרא הרב בהתרגשות: "בית-כנסת שאין מביאים אליו ילדים, חושך איום ונורא שורר בו".
הרב פתח ודרש בפניהם על חינוך הילדים ועל חשיבות הבאתם לבית-הכנסת, כדי שילמדו איך מתפללים ויכירו את התפילות והמנהגים, ובשנים הבאות הם ימשיכו את חיי הקהילה ויעמידו דורות נוספים של יראי שמים.
בסיום הדרשה, כשירד הרב מן הבימה ושב למקומו, חשו כולם כי אור מתחיל להתנוצץ במקום.
פקח טיסה רוחני
הרב זצ"ל היה יודע לענות לכל אחד מהמקום שבו הוא נמצא. כשהוא היה פוגש אנשים רחוקים מיהדות, הוא היה מחפש נקודה שקשורה אל אותו אדם, דרך מישהו מהמשפחה שלו או מהעדה שלו, וכך היה מקשר אותו לדברים.
בהיותו רב ראשי, הוזמן פעם לביקור ממלכתי עם כל פמלייתו בנמל התעופה בן-גוריון. אל הסיור שנערך עבור הפמליה, הצטרף אחד ממנהלי השדה. כשהסתיים הסיור מיהר אותו מנהל אל הרב וביקש לשאול שאלתו, שכן זו אינה נותנת לו מנוח. "בבקשה", השיב לו הרב, "שאל שאלתך". פתח המנהל ושאל: "מדוע מחויב אדם שבא לשאול רב שאלה הלכתית, לנהוג על-פי מה שיורה לו הרב?", ובטרם הספיק הרב להתחיל ולענות, השחיל המנהל קושיה: "וכי לא מצאנו שהרבנים טועים?".
"כולם יכולים לטעות", פתח הרב ואמר, "אבל כדאי להישמע לרב כי ידיעותיו רחבות יותר, והוא רואה ויודע דברים שאדם רגיל לא רואה!". פניו של המנהל העידו עליו שהתשובה לא מספקת אותו. המשיך הרב: "ולכן עצה טובה היא לשואל לשמוע לעצת הרב ולא ללכת בשרירות לבו, על אף שיש לו בחירה חופשית". אבל המנהל המשיך להקשות: "אני לא מבין, לא נתפס אצלי למה לחייב. שהרב יאמר מה שיאמר, והשואל יעשה מה שיעשה". הרב חייך לעומתו ואמר: "המתן, אתה עוד תבין את דבריי".
הכתובת הבאה בסיור הייתה מגדל הפיקוח. "גובהו של מגדל הפיקוח כבניין בן חמש-עשרה קומות", פתח מדריך הסיור, "בראש מגדל הפיקוח יושבים פקחי-טיסה המשקיפים על מסלולי ההמראה והנחיתה", הצביע המדריך אל המסלולים שהיו פרוסים למרגלותיהם, "המשקיפים יכולים, מתוקף היותם במקום כה גבוה ושדה הראייה הרחב כל כך שעומד אל מול עיניהם, לראות את כל המטוסים שממריאים או נוחתים בשדה התעופה, ועל כן חייבים כל הטייסים להישמע להוראותיהם, בטרם ינחתו או ימריאו".
הרב פנה בשאלה למנהל שזה מכבר שאלו את השאלה: "נניח שטייס שרואה מסלול פנוי מבקש לנחות בו, אך המשקיף היושב במקום גבוה זה מורה לו לנחות במסלול אחר. האם יוכל הטייס לנחות בכל זאת במסלול שהוא רוצה?"
"חס וחלילה", הזדעק המנהל, "הטייס חייב להישמע להוראות הפקח, שכן שדה הראייה של הפקח רחב יותר, והוא רואה ויודע דברים שהטייס לא רואה ממקום מושבו!".
"ישמעו אוזניך מה שפיך מדבר", אמר הרב בחיוך.
פיקוח נפשו של החתול
כשהייתי קטנה אבא זצ"ל נהג לקבל קהל בבית. מיד אחרי שהוא היה חוזר מהתפילה, היו באים אנשים, ועד השעה שהוא היה הולך לבית-הדין הוא היה מקבל אותם. זה היה סדר החיים שלנו. המונים היו באים בכל בוקר, ואבא היה מקבל אותם עד הדקה האחרונה, אוכל משהו קטן ומקפיד להגיע בזמן לבית-הדין על-מנת שלא לגרום לאנשים הוצאות מיותרות.
אשר על כן, אבא היה מסיים את קבלת הקהל בשעה תשע, כדי שיספיק לאכול משהו לפני לכתו לבית-הדין. יום אחד שמעתי צעקות בחדר הקבלה שבו המתינו האנשים. יצאתי לראות במה מדובר, וראיתי אישה שמתווכחת עם הרב יהודה מוצפי, שהיה מסדר את התור של האנשים. הוא אמר לה שהרב צריך כבר ללכת ושתבוא מחר, אבל היא חזרה ואמרה שמדובר בפיקוח נפש של ממש.
אבא, שכנראה שמע גם הוא את הצעקות, יצא מן החדר וביקש מהאישה להיכנס.
האישה נכנסה ועיכבה את אבא עשר דקות, שאחריהן יצאה מרוצה. שמעתי את אבא אומר אחריה: אם זה לא יסתדר, תוכלי לחזור פעם נוספת.
לאחר שהלכה אותה אישה שאל חכם יהודה את אבא: זה באמת היה פיקוח נפש?
השיב לו אבא: לא בדיוק, אבל שאלה מאוד חשובה.
הרב יהודה הסתקרן ושאל מה הייתה השאלה החשובה, ואבא השיב לו: לאישה הזאת יש חתול, וכבר כמה ימים שהוא לא אוכל. היא חוששת שהוא עלול למות, והיא באה לשאול מה לעשות לו.
לא הצלחתי להסתיר את החיוך הרחב שלי ושאלתי את אבא: מה ענית לה?
אמרתי לה שתחליף לו את האוכל. אולי שתצא אתו לטיול. נתתי לה כמה עצות, ואמרתי לה שאם זה לא יעזור, שתחזור אלי שנית.וזאת השאלה החשובה שבגללה הרב לא יאכל היום ארוחת בוקר וילך לבית הדין רעב? שאל חכם יהודה.
אמר לו אבא: זו השאלה הכי חשובה ששאלו אותי היום. צריך להבין שבשביל האישה הזאת החתול הוא מרכז חייה. אם הוא ימות – היא תהיה בצער גדול. אם הוא לא אוכל – היא במצוקה. צריך לעזור לכל אחד במקום שלו.
אני יודעת שבאותה שעה זה לא היה מובן לי. אבל זה סיפור שליווה אותי הרבה מאוד במשך השנים, ואני מנסה לסגל לעצמי את הרגישות הזאת גם כלפי אנשים שהם שונים ממני.
(מירב עמור, בת הרב)