פרשת מטות לילדים

"וְלָמָּה תְנִיאוּן אֶת-לֵב בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" (במדבר לב, ז)

הַלֵּב הוּא הָאֵיבָר הֶחָשׁוּב בְּיוֹתֵר שֶׁלָּנוּ. אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים וּמִתְחַנְּנִים מִדֵּי יוֹם: "וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ" – כִּי אִם הַלֵּב שֶׁלָּנוּ טָהוֹר וְנָקִי, אִם הַמַּחְשָׁבוֹת וְהָרְצוֹנוֹת טְהוֹרִים – אָז כָּל הָאֵיבָרִים יְכוֹלִים לַעֲבֹד אֶת הַשֵּׁם כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ.

מַעֲשֶׂה בְּעָשִׁיר אֶחָד שֶׁיָּצָא לְדֶרֶךְ רְחוֹקָה. לִפְנֵי שֶׁיָּצָא לַדֶּרֶךְ, קָרָא לְאַחַד הַמְשָׁרְתִים הַנֶּאֱמָנִים שֶׁלּוֹ וּבִקֵּשׁ מִמֶּנּוּ: "אֲנִי עוֹזֵב עַכְשָׁו אֶת הַבַּיִת, וּמְבַקֵּשׁ מִמְּךָ לִשְׁמֹר הֵיטֵב עַל הַבַּיִת וְעַל כָּל הָרְכוּשׁ. בִּמְיֻחָד חָשׁוּב לִי שֶׁתִּשְׁמֹר הֵיטֵב עַל הַחֶדֶר הֶחָבִיב שֶׁלִּי, שֶׁיָּקָר לִי בְּיוֹתֵר. אֲנִי דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ שֶׁלֹּא תַּפְסִיק לִשְׁמֹר עַל הַחֶדֶר הַזֶּה".

"אֲנִי מַבְטִיחַ שֶׁאֶשְׁמֹר הֵיטֵב עַל הַכֹּל, וּבִמְיֻחָד עַל הַחֶדֶר הַמְיֻחָד", אָמַר הַמְשָׁרֵת.

לְאַחַר שֶׁהֶעָשִׁיר נָסַע, חָשַׁב הַמְשָׁרֵת בְּלִבּוֹ: אֲנִי מֻכְרָח לִרְאוֹת מַה יֵּשׁ שָׁם, בַּחֶדֶר הֶחָבִיב שֶׁהֶעָשִׁיר בִּקֵּשׁ לִשְׁמֹר עָלָיו כָּל-כָּךְ. אֲנִי רוֹצֶה לָדַעַת עַל מָה וְלָמָּה צָרִיךְ הַחֶדֶר הַזֶּה הַשְׁגָּחָה מְיֻחֶדֶת.

נִכְנַס הַמְשָׁרֵת לַחֶדֶר וְהִסְתַּכֵּל מַה יֵּשׁ בּוֹ. בַּחֶדֶר הָיוּ כַּמָּה קֻפְסָאוֹת סְגוּרוֹת. הוּא פָּתַח אוֹתָן בִּזְהִירוּת, וְגִלָּה בְּתוֹכָן אוֹצָרוֹת יְקָרִים: כֵּלִים עֲשׂוּיִים מִזָּהָב, אֲבָנִים טוֹבוֹת וּמַרְגָּלִיּוֹת – אוֹצָרוֹת יְקָרִים שֶׁהוּא עוֹד לֹא רָאָה כְּמוֹתָם מִיָּמָיו. אֲבָל מַה שֶּׁהָיָה מוּזָר הוּא, שֶׁהָאֲבָנִים הָיוּ מְלֻכְלָכוֹת בְּבֹץ, הַכּוֹסוֹת הַיְקָרוֹת לֹא הָיוּ רְחוּצוֹת, הַכֹּל הָיָה מְכֻסֶּה בְּשִׁכְבָה דְּבִיקָה שֶׁל חֹל וְלִכְלוּךְ – עַד שֶׁכִּמְעַט לֹא יָכְלוּ לְהַבְחִין שֶׁמְּדֻבָּר בַּחֲפָצִים כָּל-כָּךְ יְקָרִים!

"מְשֻׁנֶּה הוּא הָאָדוֹן שֶׁלִּי", חָשַׁב הַמְשָׁרֵת לְעַצְמוֹ. "עָלַי הוּא מְצַוֶּה שֶׁאֶשְׁמֹר בְּשֶׁבַע עֵינַיִם עַל חֲדַר הָאוֹצָרוֹת, אֲבָל הוּא בְּעַצְמוֹ נוֹתֵן לָאוֹצָרוֹת שֶׁלּוֹ לְהִתְגַּלְגֵּל בְּלִכְלוּךְ שֶׁכָּזֶה!"

תָּאֲרוּ לְעַצְמְכֶם שֶׁהֶעָשִׁיר הָיָה רוֹאֶה אֵיךְ הַמְשָׁרֵת עוֹמֵד בַּחֶדֶר וְצוֹחֵק עָלָיו – כַּמָּה הָיָה מִתְבַּיֵּשׁ!

גַּם הַלֵּב שֶׁלָּנוּ הוּא חֲדַר אוֹצָרוֹת – אוֹמֵר הֶ"חָפֵץ חַיִּים". כְּשֶׁהָאָדָם מַגִּיעַ לָעוֹלָם הָעֶלְיוֹן, בּוֹדְקִים אֶת כָּל הָאֵיבָרִים שֶׁלּוֹ, וּבִמְיֻחָד אֶת הַלֵּב – כֵּיצַד הִשְׁתַּמֵּשׁ בּוֹ? מַה הִכְנִיס לְתוֹכוֹ? אֵילוּ בּוּשׁוֹת יִהְיוּ לָאָדָם אִם יִמְצְאוּ בַּלֵּב שֶׁלּוֹ לִכְלוּךְ וּבֹץ – מַחְשָׁבוֹת לֹא טוֹבוֹת, רְצוֹנוֹת רָעִים וְתַאֲווֹת גְּרוּעוֹת! אָסוּר לָנוּ לְהַרְשׁוֹת לְכָל הַלִּכְלוּךְ הַזֶּה לִהְיוֹת בַּלֵּב שֶׁלָּנוּ, אֶלָּא נִדְאַג שֶׁיִּהְיוּ בּוֹ רַק אוֹצָרוֹת אֲמִתִּיִּים שֶׁל אַהֲבַת הַשֵּׁם וְיִרְאַת שָׁמַיִם. עַל זֶה אֲנַחְנוּ מְבַקְּשִׁים מֵהַשֵּׁם שֶׁיְּיַחֵד אֶת לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמוֹ – שֶׁלֹּא יִשָּׁאֵר לָנוּ בַּלֵּב מָקוֹם פָּנוּי לְשׁוּם דָּבָר אַחֵר מִלְּבַד אַהֲבַת הַשֵּׁם וְיִרְאַת שָׁמַיִם.