פרשת פנחס לילדים

"יוֹם תְּרוּעָה יִהְיֶה לָכֶם" (במדבר כט, א)

בְּיַעַר אֶחָד, גָּדוֹל וּמַפְחִיד, הָלְכוּ לָהֶם הַבָּנִים שֶׁל הַמֶּלֶךְ. פִּתְאוֹם נֶעֶצְרוּ בַּחֲרָדָה נוֹרָאָה: מוּלָם הָלְכָה וְהִתְקָרְבָה קְבוּצַת שׁוֹדְדִים!

בְּנֵי הַמֶּלֶךְ הִבִּיטוּ בְּעֵינַיִם מְבֹהָלוֹת בַּשּׁוֹדְדִים שֶׁהָלְכוּ וְהִתְקָרְבוּ אֲלֵיהֶם. עוֹד רֶגַע הֵם בְּוַדַּאי יַהַרְגוּ אוֹתָם!

"יֵשׁ לָנוּ רַעְיוֹן בִּשְׁבִילְכֶם", אָמְרוּ הַשּׁוֹדְדִים לַנְּסִיכִים. "אִם תִּצְטָרְפוּ אֵלֵינוּ וְתַהַפְכוּ לְשׁוֹדְדִים כָּמוֹנוּ – לֹא נַהֲרֹג אֶתְכֶם. חֲסֵרִים לָנוּ בַּחֲבוּרָה שׁוֹדְדִים נוֹסָפִים שֶׁיַּעַזְרוּ לָנוּ בַּשֹּׁד".

בְּלֵית בְּרֵרָה נַעֲנוּ בְּנֵי הַמֶּלֶךְ לַשּׁוֹדְדִים וְהִצְטָרְפוּ לַחֲבוּרָתָם. הִתְחִילוּ גַּם הֵם לְהִתְנַהֵג כְּמוֹ שׁוֹדְדִים – לִגְנֹב מֵאֲנָשִׁים כֶּסֶף וְלַהֲרֹג אוֹתָם.

עָבְרָה תְּקוּפָה אֲרֻכָּה, וְלִבְנֵי הַמֶּלֶךְ נִמְאַס לִהְיוֹת שׁוֹדְדִים.

"הָבָה נִבְרַח", אָמְרוּ זֶה לָזֶה, וּבַהִזְדַּמְּנוּת הָרִאשׁוֹנָה שֶׁנִּקְרְתָה לְיָדָם הִצְלִיחוּ לַחֲמֹק מֵחֲבוּרַת הַשּׁוֹדְדִים וְחָזְרוּ לָאַרְמוֹן. דֶּרֶךְ אֲרֻכָּה וְקָשָׁה עָבְרוּ עַד שֶׁהִגִּיעוּ אֶל הַמֶּלֶךְ.

"אַבָּא, אַבָּא! חָזַרְנוּ אֵלֶיךָ!" קָרְאוּ הַבָּנִים אֶל אֲבִיהֶם.

אֲבָל הַמֶּלֶךְ לֹא הִקְשִׁיב לָהֶם.

"אַבָּא, הַקְשֵׁב לָנוּ, אֲנַחְנוּ הַבָּנִים שֶׁלְּךָ!" קָרְאוּ הַבָּנִים בְּצַעַר נוֹרָא.

אֲבָל הַמֶּלֶךְ סוֹבֵב אֶת הָרֹאשׁ, הוּא לֹא הִסְכִּים לְהִתְיַחֵס אֲלֵיהֶם.

הַבָּנִים הִתְפַּלְּאוּ מְאֹד. אֵיךְ יִתָּכֵן שֶׁאֲבִיהֶם הָרַחֲמָן לֹא רוֹצֶה לִשְׁמֹעַ אוֹתָם?!

" אַתֶּם יוֹדְעִים מָה?" אָמַר אַחַד הַבָּנִים לְאֶחָיו, "נִרְאֶה לִי שֶׁשָּׁכַחְנוּ אֶת הַשָּׂפָה שֶׁבָּהּ הָיִינוּ רְגִילִים לְדַבֵּר אֶל אָבִינוּ הַמֶּלֶךְ. אַבָּא פָּשׁוּט לֹא מֵבִין אוֹתָנוּ! אֲנַחְנוּ מְדַבְּרִים בְּשָׂפָה שֶׁל שׁוֹדְדִים!"

"נָכוֹן!" הֵבִינוּ יֶתֶר הָאַחִים. "מַה נַּעֲשֶׂה?!"

הִבִּיטוּ הַבָּנִים בַּאֲבִיהֶם הַמֶּלֶךְ. הֵם הִרְגִּישׁוּ רָצוֹן חָזָק כָּל-כָּךְ לַחֲזֹר וּלְהִתְקָרֵב אֵלָיו, שֶׁיֹּאהַב אוֹתָם כְּמוֹ פַּעַם – וְאָז, פִּתְאוֹם, פָּרְצוּ בִּבְכִי גָּדוֹל. הֵם צָעֲקוּ וּבָכוּ בְּלִי מִלִּים, כְּדֵי שֶׁאַבָּא יָשִׂים לֵב, יִשְׁמַע אֶת קוֹלָם, וְיִתְמַלֵּא בְּרַחֲמִים עַל בָּנָיו הָאוֹבְדִים.

גַּם הַשּׁוֹפָר מַשְׁמִיעַ קוֹל בְּלִי מִלִּים, אֲבָל יֵשׁ בּוֹ כֹּחַ חָזָק, כִּי הוּא הַקּוֹל שֶׁלָּנוּ. קוֹל שֶׁל עֲנָוָה, קוֹל שֶׁל בַּקָּשָׁה וּתְחִנָּה. בַּקּוֹל הַזֶּה אֲנַחְנוּ מְעוֹרְרִים אֶת רַחֲמָיו שֶׁל הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא.

רֹאשׁ-הַשָּׁנָה כְּבָר מִתְקָרֵב אֵלֵינוּ, הִגִּיעַ הַזְּמַן לַחֲזֹר בִּתְשׁוּבָה. נָכוֹן שֶׁבְּמֶשֶׁךְ הַשָּׁנָה נִכְשַׁלְנוּ בַּעֲבֵרוֹת וְהִתְרַחַקְנוּ מֵהֵיכַל הַמֶּלֶךְ – הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא. אוּלַי שָׁכַחְנוּ אֵיךְ מְדַבְּרִים וְאֵיךְ מִתְנַהֲגִים בָּנִים שֶׁל מֶלֶךְ.

תְּקִיעַת הַשּׁוֹפָר הִיא הָעֵצָה שֶׁלָּנוּ, אֵיךְ לְהַשְׁמִיעַ אֶת קוֹלֵנוּ לִפְנֵי הַשֵּׁם.

בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה נִזְכֹּר שֶׁהַזְּמַן שֶׁל תְּקִיעַת שׁוֹפָר הוּא גָּדוֹל וְנִשְׂגָּב מְאֹד, אֵלּוּ הֵם רְגָעִים שֶׁאֶפְשָׁר לְהִתְחָרֵט בָּהֶם עַל הָעֲבֵרוֹת וּלְקַבֵּל עַל עַצְמֵנוּ לַעֲשׂוֹת מִצְווֹת. זֶהוּ זְמַן שֶׁבּוֹ אֶפְשָׁר לְבַקֵּשׁ בַּלֵּב אֶת הַבַּקָּשׁוֹת שֶׁלָּנוּ, וּלְהַרְגִּישׁ קְרוֹבִים-קְרוֹבִים אֶל אַבָּא, בּוֹרֵא הָעוֹלָמִים.