בית כנסת: כמו בית מקדש קטן

מה. בית כנסת הוא מקום המיועד לתפילה בציבור. הביטוי נולד מהשורש כ.נ.ס – שכן יש צורך לכנוס לפחות 10 גברים יהודיים כדי ליצור מניין. רק כאשר יש מניין ניתן לומר קדיש, חזרת הש"ץ, קריאת התורה ועוד.

בית הכנסת מוגדר כמקדש מעט, כלומר, יש לנהוג בו בכבוד הראוי בדומה לבית המקדש. לכן נפסקו הלכות רבות הקשורות לבית הכנסת: איסור לנהוג בקלות ראש בבית הכנסת, האיסור לדבר דברים בטלים, האיסור לישון או לאכול בו, וכן האיסור להרוס או למכור אותו לצורך אחר.

בדרך כלל, פני בית הכנסת פונים לכיוון ירושלים והר הבית. זאת כיוון שהמתפללים צריכים לכוון את מקומם וליבם אל מקום המקדש. דבר זה נלמד מהפסוק המדבר על בית המקדש: "כמגדל דוד צווארך בנוי לתלפיות", ודרשו חז"ל: "תל שכל פיות פונים אליו".

למה. מאז התמסדות בית המקדש בתקופת שלמה ועד גלות בבל, היה בית המקדש המקום היחיד בו הותר להקריב קורבנות. בתי כנסת החלו להופיע בעקבות לאחר חורבן בית המקדש הראשון, בגלות בבל. אז היה חשש בקרב מנהיגי העם כי בלי בית מקדש ישכח העם את יהדותו.

בתקופת בית המקדש השני היו בתי כנסת בכמה מקומות בארץ ובתפוצות. בתלמוד הירושלמי מסופר כי עוד לפני חורבן הבית השני היו בירושלים 480 בתי כנסת. לאחר חורבן בית המקדש השני עלתה חשיבותו של בית הכנסת, כאשר החלו לקיים בו תפילות. התפילה בו היוותה תחליף לעבודת הקורבנות בבית המקדש. בתקופת המשנה והתלמוד שימש בית הכנסת למטרות נוספות: ללימוד תורה ולענייני ציבור, כגון – עזרה הדדית וצדקה.

בימי הביניים קיבל בית הכנסת תפקידים נוספים: הוא שימש כבית מדרש לציבור הרחב והייתה בו ספרייה תורנית. על מנת לגרום גם לילדים להגיע לתפילות הוקמה עזרת הנשים, מקום נפרד או חלל מופרד על ידי פרגוד או מחיצה כלשהי, בו היו האימהות והנערות שומעות את התפילה. מבואת בית הכנסת או מקום בחצרו שימשו כמקום קבלת עצות בנושאי הלכה ומקום בו פסקו הרבנים פסיקות הלכה ודנו בנושאים שבין אדם לרעהו.

משהו מעניין לסיום. מאז ומתמיד ראו הגויים את בית הכנסת כסמל של העם היהודי. לכן, במהלך תקופה ארוכה, בעולם הנוצרי ובעולם המוסלמי, הוטלו מגבלות על בניית בתי תפילה יהודים. המגבלות קבעו איסור בניית בית כנסת במרחק מסוים מבית תפילה נוצרי או מסלמי, איסור על בנייה לגובה, כדי שבית הכנסת לא יהיה גבוה מבית התפילה של בני העם המארח והיו גם איסורים לגבי החומרים ממנו נבנה בית הכנסת - תקופה ארוכה נאסרה בארצות אירופאיות מסוימות בניית בתי כנסת מאבן. בתי הכנסת במרבית הקהילות התאפיינו במבנים פשוטים ותפקודיים, שאינם מושכים את העין בחיצוניותם. לפני פרוץ השואה, החליטו הנאצים ימ"ש לפגוע קודם כל בבתי הכנסת של היהודים. בלילה אחד, ט"ז בחשוון תרצ"ט, לילה המכונה ליל הבדולח, שרפו הנאצים 267 בתי כנסת ברחבי גרמניה ואוסטריה, בעת שחוללו פוגרום גדול עם מאות נרצחים.