היום בו שבתי לרקוד

בזמן הריקודים לצלילי שיר ברסלב שמח במיוחד אמרה לי אחת החניכות באוזן: "תמיד להיות בשמחה! הכל לטובה! גם כשיש דברים רעים הם לא באמת רעים. הרי הם מהשם והוא לא עושה רע אף פעם! צריך לשמוח - השם לא אוהב כפיות טובה!"

| ל' חשון התשע"ד |
אא

לפני שבוע נתבקשתי להופיע עבור נערות ונשים בהוסטל לפיגור קל בצפון הארץ. כמובן שהסכמתי ובהתרגשות קלה ומוסתרת היטב ארזתי את הציוד, המילים ובקבוק המים הנצחי ויצאתי לדרך. נזכרתי בימים ההם, ימי התיכון הרחוקים, בהם התנדבתי באקי"ם ותהיתי האם הבנות שאפגוש יהיו דומות באיזשהו אופן לאותה קבוצה אותה ביקרתי כפעם בשבוע. התחלתי להתגעגע...התגעגעתי לנערה ההיא שנשארה אי שם, זו שמיאנה להתבגר, זו שבכתה בחדווה בכל הזדמנות, זו שרקדה ושרה מול המראה עם חלומות גדולים, זו שתמיד אמרה את שעל ליבה בכל הזדמנות וללא מסכות, וזו שמצאה את הזמן לבקר את הקבוצה באקי"ם ולקבל פרופורציות חדשות על החיים.

ניתן לומר שגם לאחר החתונה היא נשארה, עדיין העדפתי לשחק עם בני דודיי הקטנים ממני מאשר לשקוע בשיחות משמעותיות עם "הגדולים", אותה נשמה תוהה קיוותה להתיישב. נשמתי אכן מצאה את הנחת תחת כנפי השכינה המתוקה בבית קטן ושכור בשכונה עממית וקטנה. לאחר זמן מה שמחתי להיוודע שבקרוב אהיה אמא. "אמא! אמא! אני עומדת להיות אמא! אני עומדת להתעלף!" אולי זו היתה נקודת המפנה? איך אהיה אמא? מהם החוקים? בתור אחת שגדלה ללא אם השאלות שלא נשאלו חיפשו תשובות במעמקי התת מודע.

אני צריכה עכשיו להיות רצינית מאוד (אין מנוס, כעת אני "מבוגרת") , להקפיד כמובן יותר במצוות (הרי זה בית של תורה) אין מקום לשטויות, תמימות, בכי, חלומות גדולים מידי ("מבוגרת"- כבר אמרתי?) ופתאום זה קרה- חדלתי מלרקוד. בחתונות, במסיבות, בפומבי. משהו שם השתנה מהיסוד, מעין רצינות יתר אחזה בי והשתלטה על כל חלקה טובה. אפילו כמות הצחוק פחתה. והריקוד כפי שציינתי נעלם מעל פני השטח והתבצע רק בבית באין רואים.

נחזור לערב בהוסטל לפני שבוע. לאחר ההופעה שלי, הבנות קיבלו את המיקרופון ואת הבמה, ונעמדתי בצד. נזכרתי בזמרת קולגה שסיפרה שההופעה בהוסטל זה ממש היתה אחת ההופעות המרגשות שידעה בחייה. הבנות שרו ונהנו וחייכתי לעברן בהנאה אמיתית ואז התחילה ההרקדה, רציתי לגשת ולהיות קרובה יותר ואולי אפילו לרקוד- אבל...
ישבתי בבטחה ליד אחת הבנות שראתה לנכון לספר לי סיפור חיים בן 53 שנים. הייתי מנומסת וניסיתי להקשיב ורק הסתכלתי לה עמוק בעיניים עם מצח מקומט בניסיון להבין אותה למרות שלא הצלחתי. אבל ראיתי דבר אחר- זוג עיניים כ"כ עמוק שאפשר לטבוע. חשבתי לעצמי שאין זה פלא לראות עיניים כאלה מיוחדות אצל האישה בעלת המוגבלות שלפני, ספק אם היא חווה קנאה, צרות עין, שנאה... היא נקיה מכל זה והעיניים הם החלון לנפש. מס דקות אחר כך ראיתי את אחת הבנות מתקדמת לכיווני עם ידיים מושטות קדימה והרבה אסרטיביות למשוך אותי לריקוד, פערתי זוג עיניים לרווחה- זה דבר אחד לסרב באופן קבוע לחברות שכבר כמעט התייאשו מלנסות אך איך אסרב לה? ובאיזה תירוץ? וכבר נמשכתי אל מרכז החדר. המבוכה התפשטה לי על הפנים ועיני ברחו אל מדריכת ההוסטל ואז נזכרתי שהיא בכלל לא יודעת או מזהה את המבוכה שלי ובכלל מה אכפת לי לנסות. אלה בנות שמקבלות אותך כמו שאת אין פה מסכות וכן הורדתי את שלי. כמה סיבובים לכאן וכמה סיבובים לשם קצת קדימה ואחורה והחיוך נדבק לו על פניי. רקדתי עם בנות נוספות, עם הביישנית שלא מדברת לעולם, עם ההיא שצמודה אליה, עם הגינגית שמבינה במוסיקה, עם הבלונדה שנרתעת ממגע, עם הבת של הזמרת מבני ברק, עם החיננית שמי היה מאמין שהיא חניכה כאן, שוב עם האסרטיבית...

בזמן הריקודים לצלילי שיר ברסלב שמח במיוחד אמרה לי אחת החניכות באוזן "תמיד להיות בשמחה! הכל לטובה! גם כשיש דברים רעים הם לא באמת רעים הרי הם מהשם והוא לא עושה רע אף פעם! צריך לשמוח- השם לא אוהב כפיות טובה!" מונולוג מעניין חשבתי לעצמי. "מה זו כפיות טובה לדעתך?" שאלתי ממתינה לדיאלוג נוסף "כשמתלוננים" ענתה ולא הוסיפה.

בדרך הביתה ידעתי שאנציח את הערב הזה באיזשהו אופן... זה היום בו שבתי להיות אותה נערה לכמה רגעים, זהו היום בו קיבלתי פרופורציות מחודשות, זה היום בו נפלו המסכות.

זה היום בו שבתי לרקוד.

ג'סיקה יוצרת וזמרת ,

ליצירת קשר paraztmofa@gmail.com

 

 


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (91 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים