"רבים מצטערים שלא הביאו יותר ילדים"

 

"זה שנים אני מתהלכת עם התחושה שעלי לספר את קורותיי ומחשבותיי במהלך שנות החיים העמוסות שבהן הייתי ועודני אם, אישה ורופאה. את כולן עשיתי במשרה מלאה..." - במילים אלו פותחת ד"ר חנה קטן, רופאה שומרת תורה ומצוות, מומחית לרפואת נשים ולפריון, את ספרה חיי אישה. והיא ממשיכה: "רציתי לשתף את קהל הקוראים, מתוך כתיבה אישית וכנה, בחוויות שחוויתי, ולהעניק מתוך ארגז הכלים שלי כלי עבודה אחדים לאימהוּת שמחה וחיונית, לעולם נשי חוויתי ולחיי משפחה ערכיים ופשוטים".

 

הספר הנפלא הזה, בו נתקלתי לא מזמן, והוא אשר גרם לי לראיין את ד"ר קטן, מקיף את מעגל חייה של האישה על ידי חלוקה לשערים – החל משער החתונה, עבור דרך שערי ההיריון, הפריון, הלידה, הילודה וגיל המעבר, ועד לשער העוסק בסבתאות.

 

כל שער עוסק בתקופת חיים הנידונה בו משלושה היבטים מרכזיים המשולבים זה בזה: חוויות וזיכרונות בתוספת טיפים מתקופת חיים זו, סיפורי נשים שפגשה ד"ר חנה במסגרת עבודתה כרופאה, ותובנות מנקודת מבט מקצועית.

 

"אני מזמינה את כולם, נשים וגברים כאחד", פונה ד"ר חנה בנימה אישית אל קוראיה, "ללמוד על עולם הנשים, להכיר את חוויית החיים ולחיות את הזוגיות והמשפחה על כל תקופותיהן בצורה מודעת יותר".

קריאת הספר הזה היתה בשבילי, כרעיה, כאם וכאישה עובדת, חוויה בלתי רגילה, שגרמה לי לרצות להכיר את הרופאה המיוחדת הזו קצת יותר מקרוב.

 

נפגשתי עם ד"ר קטן במרפאתה. פגשתי אישה נינוחה, חייכנית ונעימה, שכולה חדורה בתחושת שליחות, מתוך רצון לעזור ולסייע בכל העניינים הקשורים לנשיות, לזוגיות ולמשפחה.

 

"מטרתי הייתה לשתף נשים בחוויות אישית ובתובנות המתובלות בידע מקצועי המוגש בשפה השווה לכל נפש, מתוך רצון להעניק להן העצמה נשית".

 

בתחילה חשבה ד"ר קטן לכתוב ספר אינפורמטיבי, אך בעידן הטכנולוגי המפותח, כאשר המידע נגיש וגמיש, הבינה שתבן היא מכניסה לעפריים, ולכן החליטה לכתוב ספר מסוג אחר – חווייתי, אישי, עם טעימות של ידע רפואי והצצות אל חדר רופאת הנשים.

 

ד"ר חנה קטן מעודדת מאד, באופן מוצהר, הקמת משפחה ברוכת ילדים. בספרה היא כותבת שהיא נכנסת לשטח האש בנוגע לתופעת הרווקות המאוחרת ולדחיית הרחבת המשפחה עד ש... (נסתדר בעבודה, יהיה לנו כסף, נקנה דירה וכו וכו).

 

"נתון מחקרי מעניין שגיליתי היה המגמה הגורפת של זוגות מבוגרים להביע צער על שלא הביאו לעולם ילדים רבים יותר, ללא קשר למספר הילדים שילדו למעשה. אבל אז כבר מאוחר מדי..." היא אומרת. "זהו נושא כאוב מאד, ממש יבלת קוצנית. מצד אחד קשה לי להתעסק בו, אך מצד שני אני חשה שאסור לי להיבטל ממנו. מבחינתי זה ממש לא תעמוד על דם רעך... כרופאה אני פוגשת נשים שלא מבינות את מהות השעון הביולוגי, וחשוב לי להעלות את הנושא הזה שוב ושוב, מעל כל במה אפשרית. נכון, אני סופגת תגובות קשות, אך הקולות שאני שומעת מהעבר השני, מנשים שפספסו את הרכבת, קשים הרבה יותר".

 

ד"ר חנה מספרת על רופאה ידועה במרכז רפואי ידוע, אישה בת ארבעים וחמש שעדיין לא נישאה, שהגיעה למרפאתה על מנת לשאול שאלות בנושא הפריון...

 

"אכן, דיווחים בכלי התקשורת, המספרים על הצלחתם של טיפולי פוריות שניתנו לנשים בנות חמישים או שישים, מצליחים להטעות ולנטוע אשליות שהפריון ממתין בנחת, והדבר גורם לרבים לדחות את גיל ההורות. מובן שהסיפורים האומללים שבהם התוצאות אינן חיוביות, אינם מתפרסמים...".

 

לדעתה של ד"ר קטן חשוב לדעת שברוב הפעמים הריון בגיל מבוגר מתאפשר רק הודות לתרומת ביצית. הגיל המאוחר ביותר שבו אישה יכולה להרות מבלי תרומה הוא 44 בקרוב. גיל הפריון האופטימלי אצל רוב הנשים הוא מסביבות גיל 20 ועד 35-37.

 

"ברור שעלינו, כהורים, מוטל לנהוג ברגישות כלפי הרווקים שלנו, אך עם זאת, כחכמים שעיניהם בראשיהם, עלינו להשריש בילדינו, מגיל צעיר מאד, שבראש סדר העדיפויות עומדים המשפחה והזוגיות".

בספרה, ד"ר חנה קטן פורסת בפני הקוראים את התמונה בצורה בהירה וברורה על מנת למנוע צער וכאב בעתיד, כאשר המעוות כבר לא יוכל לתקון. "ועדיין", היא מוסיפה, "הכול בידי שמיים, וכוחה של תפילה בעינו עומד".

 

"אכן כן", אומרת ד"ר קטן. "ההתפתחות הטכנולוגית והמחקר המעמיק בנושא, מאפשרים כיום טיפול בזוגות שהיו חשוכי מרפא לפני 15 שנים. מדובר בעיקר בתחום פריון הגבר, אך גם בתחומים נוספים, כמו הפריה חוץ גופית, טיפול בבעיות מכאניות של פריון ועוד".

 

ד"ר חנה קטן מאמינה גדולה בנושא הגוף-נפש, בעיקר אצל נשים. "אין ספק שבריאות נפשית וגופנית שלובות זו בזו", היא אומרת. "כל מתח, שינוי בתזונה או בהרגלי חיים – משפיע על גוף האישה. כל תקופה בחייה משפיעה על גופה ונפשה – הריון, אחרי לידה, גיל המעבר וכו. אישה חייבת לדאוג לעצמה, לטפל בעצמה, ולא רק למען עצמה. הנשים בדור שלנו", היא מוסיפה בחיוך, "כל אחת מהן היא סופרוומן. הן עובדות ולומדות ויולדות... הכול ביחד. חשוב, גם בעידן התזזיתי שלנו, לתת מקום לפשטות, לנשיות, למשפחה. אלו הדברים החשובים באמת!"

 

ד"ר קטן עצמה התמודדה עם לימודים ועבודה במקביל להקמת משפחה ברוכה בילדים רבים. "הייתי קמה בשש בבוקר ועובדת 36 שעות רצוף, לפעמים אף מבלי שיכולתי לשוחח עם ילדי בטלפון. הייתי מחכה בקוצר רוח לחופשות הלידה שלי, על מנת שאוכל לעשות הכרות מחודשת עם בני משפחתי... חשוב לזכור שהזמנים הללו, תקופת הלידות וגידול הילדים, לא יחזרו. חשוב, אם יש צורך, להשקיע כסף בעזרה חיצונית על מנת שהזוגיות והילדים לא ייפגעו".

 

כמומחית לפריון, מקדישה ד"ר קטן חלק נרחב מהספר לטיפול בנושאי האי-פריון וגורמיו, לאפשרויות הטיפול. כמו כן היא מטפלת בנושא ההיריון והלידה, במשכב הלידה, בדיכאון שאחרי לידה ובהנקה. פרק שלם היא מקדישה לנושא המשפחה בדיון הציבורי.

 

"משפחה גדולה עומדת לעיתים רבות לדיון", היא מציינת. "היא עולה לכותרות בעיקר סביב סיפורי הזנחה או דיונים ממשלתיים בנוגע לקצבאות הביטוח הלאומי. היא נידונה על ידי האגודות לזכויות הילד או על ידי התנועה לקידום מעמד האישה. כדי להיות חלק ממשפחה גדולה עליך להתרגל לשאולות, לתמיהות ואף להערות שונות ושנונות... על הטוב במשפחה גדולה כמעט שאין מדברים".

 

אבל ד"ר קטן דווקא מדברת על כך, ועוד איך. היא כותבת על תשומת הלב לילדים, על איכות החיים של האישה ועל בריאותה, ועל הזוגיות של הורים למשפחה ברוכה.

 

"חוץ מכל אלו", היא מוסיפה, "מלבד הממד האישי והממד התורני, לערך הילודה יש גם ממד דמוגרפי, החשוב ברמה לאומית".בין השנים תשס"ב-תשס"ז השתתפה ד"ר קטן כחברה בוועדה הממשלתית לדמוגרפיה שהוקמה על ידי בן גוריון. מטרותיה של הוועדה אז היו שונות מהיום בהתאם למציאות התקופה. בתקופה שבה הצטרפה ד"ר קטן לוועדה הייתה המטרה המרכזית שלה עידוד הילודה במשפחות חילוניות, מטרה שעוצבה מתוך התבוננות בנתונים דמוגרפים מדאיגים (2.9 ילדים לאישה ישראלית ממוצעת).

 

"לאחר אחת הלידות שלי", היא מספרת, "שכבה לידי אישה שילדה זה עתה את ילדה ה-15(!) היא הייתה אישה חביבה מאד והתיידדנו. היא סיפרה לי על הקשיים הכלכליים שלה, אך למרות זאת שמחה מאד בתינוקת הקטנה, ועמה שמחו כל בני המשפחה. למחרת נכנסה לחדר העובדת הסוציאלית של אותו בית חולים על מנת לשוחח עם אותה אישה. הרשיתי לעצמי להקשיב לשיחה מאחורי הווילון... להפתעתי גערה העובדת הסוציאלית באישה הזו, על כך שהיא ממשיכה ללדת למרות מצבה הכלכלי! לאחר שעזבה יצאתי אחריה ואמרתי לה בתקיפות שבמסגרת עבודתה היה עדיף שתדאג לצרכי האישה המיוחדת הזו במקום שתטיף לה מוסר. אמרתי לה שאוכל להעיד על גודל שמחתה ושלוות רוחה של האם הזו, שראויה אך ורק להערכה. עקב האירוע הזה, ולאור האווירה הרווחת היות בציבור הרופאים - אווירה המעודדת את צמצום המשפחה ומבקרת נשים וולדניות ברוכות ילדים - החלטתי לאמץ לעצמי מנהג קבוע לשמש רופאה במחלקת יולדות. בזמן עריכת הביקור היומי במחלקה אני מקפידה לומר לכל אישה שאני ניגשת למיטתה, במיוחד לנשים ברוכות ילדים: מזל טוב! כל הכבוד לך ולהתראות פעם נוספת...".