מגזין

העד האחרון להפצצה בבגדד: "ראיתי את הפצצה נתקעת בחוטי חשמל"

הוא העד היחיד שנותר לפיצוץ בבית הכנסת בבגדד ועד היום הוא זוכר את מראה הילד המפוחם והפצועים הרבים. כ-60 שנה לאחר מכן משחזר מוריס ניסן את המראות הקשים שהובילו לעלייתם של 120 אלף יהודים עיראקיים לארץ

| י"ב חשון התשע"ט |
בעיגול: מוריס ניסן  (צילום רקע: shutterstock)
אא

עיראק. מה אומרת לכם המילה הזו, מעבר למלחמות, לסכסוכים ולאיסלם קיצוני? עבור מוריס ניסן משקפת עיראק את שנות ילדותו, ויש לו מאז זיכרונות רבים מאוד.

"הייתי ילד בן שש", מספר מוריס, "התגוררנו בבגדד, בדיוק מול בית הכנסת 'מסעודה שם טוב' שהיה נחשב לבית הכנסת הגדול ביותר בעיראק. אני זוכר שהיו כמה שנים בהן הייתה עליה גדולה לישראל. הרבה יהודים מהקהילה שלנו ארזו הכל ועלו לארץ, ואז פתאום, בתחילת שנות ה-50, כל העלייה הופסקה".

כשמוריס נשאל מהי הסיבה שהובילה לכך, הוא מציין שהגיעו מהארץ שמועות קשות, על כך שהעולים החדשים מעיראק משוכנים במעברות, ועל כך שיש אויבים, בוץ ולכלוך, אין אוכל וקיים משטר צנע. "אנשים הבינו שלא כדאי להם לעלות לארץ, שעדיף להם להישאר כאן, בעיראק וליהנות ממצבם שהיה טוב מאוד".

ואז, זמן מועט לאחר מכן, ארע דבר מה ששינה שוב את התמונה. רימון נפץ נזרק על בית הכנסת הסמוך לביתו של מוריס. "אני ראיתי הכל", הוא נזכר באותו יום שחור, ומשחזר: "הייתי בקומה הראשונה של הבית שלנו כשהכל קרה, אבל מכיוון שבעיראק בנו בתים בעלי קירות גבוהים, אז יכולתי לראות מהחלון את כל מה שהתרחש. ראיתי שנזרק משהו, אז חשבתי שזו פצצה, לא ידעתי שכך נראה רימון. הפצצה שראיתי פגעה בחוטי החשמל ואחר כך נפלה על היהודים שעמדו בתור בסמוך לבית הכנסת, וחיכו לאישור עלייה לארץ".

את המחזה הנורא הוא לא ישכח לעולם: "הכל היה מול העיניים שלי – חוטי החשמל נקרעו ונפלו, ראיתי ילד שהתפחם לגמרי ועוד אדם מבוגר ששכב על הרצפה. לא הבנתי שהוא פצוע קשה, אבל כתמי הדם שהגיעו עד לבית שלנו הוכיחו לי שהתרחש אסון כבד. אחר כך התברר שנרצחו בפיצוץ ארבעה בני אדם, ביניהם ילד בן שתים עשרה ונפצעו כעשרים איש".

יש לך מושג מי אחראי לפיצוץ?

"קשה לקבוע בוודאות, אבל כבר מהרגע הראשון דובר על כך שיש קשר בין שליחים יהודים עיראקים שנשלחו מטעם ממשלת ישראל, והם אלו שסייעו בפיצוצים. באותה תקופה בן גוריון רצה שכל יהודי עיראק יגיעו לארץ, ובאמת אחרי ההפצצות מספר העולים לישראל זינק באופן פלאי. אני באופן אישי בטוח שיש קשר ישראלי לאירוע הזה".

 

כמו חזרה מגלות בבל

מהרגע שבו הוטלה הפצצה על בית הכנסת בבגדד, הבינו היהודים שמקומם כבר לא בעיראק. "גם המשפחה שלי החליטה לברוח", מספר מוריס, "עד אותו יום היינו עשירים מאוד, שכן גם אבי וגם סבי עסקו במסחר בדים. למרות זאת השארנו הכל מאחורינו ועשינו עלייה. היו גם יהודים נוספים שפשוט ברחו. בתוך זמן קצר הגיעו לישראל כ-120 אלף יהודים מעיראק, זה דבר שלא קרה בשום מקום בעולם כולו, כאשר כל כך הרבה אנשים עלו כאיש אחד בבת אחת. הרגשנו שזה כמו חזרה מגלות בבל".

מוריס נזכר בימים הראשונים להגעתם לארץ: "כשנחתנו בישראל, יצאנו מהמטוס ונישקנו את האדמה. איזו התרגשות הייתה שם. במשך שנים ישבנו בעיראק על גדות נהר החידקל וסיפרנו על ארץ ישראל, ופתאום אנחנו רואים אותה באופן מוחשי".

מוריס ניסן כילד

אבל ההתיישבות בארץ לא הייתה קלה כלל. "למשפחתי באופן אישי היו נכסים בארץ שנרכשו עוד בשנות ה-40, אבל למרות זאת לא אפשרו לנו לגשת אליהם, כי אמרו לנו שקודם כל אנחנו חייבים להיות במעברה, אם לא אז לא נקבל שום זכויות, כמו תלושים לאוכל וכדומה. ככה התגוררנו במעברה בערך במשך חודשיים. זה לא היה קל בכלל, הימים היו מלאי גשם, בוץ ולכלוך. ברגע הראשון שאפשרו לנו לצאת מהמעברה - ברחנו משם". 

באותם ימים היו עיראקים נוספים שעזבו את המעברות. "היו הרבה משפחות ששמעו על כך שהעיר יפו התרוקנה ברמה של 95% והם החלו לנהור לשם בהמוניהם, להתיישב בבתים ולבנות לעצמם חיים חדשים. אנחנו התיישבנו ברמת גן, היו עוד רבים כמונו שבאו לגור בעיר. הייתה אפילו תקופה בה קראנו לרמת גן 'קריית בגדד'". 

יש גם כאלו שנשארו בעיראק?

"יש מעטים שנשארו שם, גם חלק מבני המשפחה שלי, אבל הם ברחו בהמשך. כיום כמעט ואין שם עוד יהודים".

 

"כולנו היינו מאמינים"

מבחינה דתית אומר מוריס שכל העולים שהגיעו באותן שנים מעיראק היו יהודים שהקפידו על שמירת מצוות. "לא היה אצלנו מושג של 'דתי' או 'חרדי', כמו ביהדות אשכנז. כולם היו מאמינים והקפידו על שמירת מצוות. היו מעט מאוד יהודים קומוניסטים אתאיסטים, אבל הם כמעט לא הורגשו.

"מצבנו בעיראק היה טוב מאוד", הוא מדגיש, "היו רבים מבני הקהילה היהודית שהגיעו למשרות בכירות בממשלה. אפילו שר האוצר שלנו היה יהודי. בכלל, היהודים העיראקים נחשבו למשכילים, ולכן ברגע שעלינו לארץ, המדינה ממש שמחה להעסיק אותנו במשרות שונות. רבים הפכו למנהלי חשבונות ולרואי חשבון, כל פקידי הרכבת באותה תקופה היו עיראקיים".

דגל עירק (צילום: shutterstock)

ואיך הסתדרתם עם השפה?

"כולנו דיברנו עברית מעולה, הרי למדנו תורה. גם קיבלנו שיעורים פרטיים כשהתגוררנו בעיראק. כילד בן שש כבר שלטתי בעברית, אחותי הגדולה בת התשע ידעה עברית וערבית על בוריין".

למרבה הצער מציין מוריס כי חלק גדול מהעיראקים שעלו באותה תקופה לארץ הפכו לעניים מרודים. "את הרכוש הם הותירו מאחוריהם ואם הם לא הצליחו להשתלב בעבודות בארץ, הם נאלצו להמשיך להיות במעברות, באוהלים ובלכלוך. סבא שלי למשל נפטר כמה שנים לאחר שעלה לארץ, כתוצאה מהתקף לב. היה לו קשה להשלים עם הירידה ברמת החיים ובחוסר העבודה".

מה בכל זאת מלווה אותך מעיראק?

"הזיכרונות שלי כשאני יושב עם הוריי ומשפחתי על גדות נהר החידקל, אני גם זוכר איך שסבי סיפר לי שהם היו נוסעים להתברך מפי הבן איש חי והיו מתרגשים מכך כל כך. צריך להבין שבגדד הייתה באותם ימים מרכז הרוחניות של כל האזור, הייתה לנו גם מועצת רבנות, בדיוק כמו שיש היום בארץ. החיים הרוחניים שלנו היו נפלאים. עד היום אני נוהג לברך בראש השנה את ברכת 'שנה ירוקה', אני גם מקפיד מאוד על נושא החמץ בפסח. אני זוכר שכשעלינו לארץ הבאנו לסבתא ולהורים שלי לאכול מאכלים שכתוב עליהם 'כשר לפסח'. הם כמעט התעלפו ואמרו לי שלא אראה להם את זה אפילו עוד פעם אחת, כי בפסח מכינים הכל לבד. בינתיים הימים חלפו והזמנים השתנו, לא כל המנהגים מעיראק נמשכים גם היום, אבל יש דברים שאי אפשר לשכוח".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 3.9 (79 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים