פרשת כי תבוא לילדים: הִצִּיעַ לַגַּנָּבִים לִגְנוֹב אֶת רֶכֶב שְׁכֵנוֹ

אָרוּר מַכֵּה רֵעֵהוּ בַּסָּתֶר (דְּבָרִים כ"ז, כ"ד). "בַּסָּתֶר" בַּגִּימַטְרִיָּה - "מָסַר מָמוֹן חֲבֵרוֹ" (בַּעַל הַטּוּרִים).

הַמַּעֲשֶׂה שֶׁלְּפָנֵינוּ הִתְרַחֵשׁ אֵצֶל שְׁנֵי שְׁכֵנִים, רְאוּבֵן וְשִׁמְעוֹן, שֶׁהִנָּם שְׁכֵנִים בְּוִילָה מְשֻׁתֶּפֶת. לִשְׁנֵי הַשְּׁכֵנִים יֵשׁ חֶנְיוֹן מְשֻׁתָּף, מְקֹרֶה וְנָעוּל, בּוֹ מַחֲנִים הֵם אֶת מְכוֹנִיּוֹתֵיהֶם הַמְפֹאָרוֹת. וְהִנֵּה, לַיְלָה אֶחָד, כַּאֲשֶׁר עָמַד רְאוּבֵן לְהַחֲנוֹת אֶת רִכְבּוֹ בַּחֶנְיוֹן, אָרְבוּ לוֹ שְׁנֵי שׁוֹדְדִים, וּמִיָּד כְּשֶׁעָמַד לָצֵאת מֵרִכְבּוֹ, הִתְנַפְּלוּ עָלָיו וְחָטְפוּ אֶת מַפְתֵּחַ מְכוֹנִיתוֹ.

בַּצַּר לוֹ, אָמַר רְאוּבֵן לַשּׁוֹדְדִים: "עַד שֶׁאַתֶּם לוֹקְחִים אֶת מְכוֹנִיתִי, שֶׁשָּׁוָה בְּסַךְ הַכֹּל מֵאָה אֶלֶף שֶׁקֶל - הִנֵּה יֵשׁ כָּאן מְכוֹנִית הַרְבֵּה יוֹתֵר חֲדִישָׁה וּמְעֻלָּה, שֶׁל שְׁכֵנִי, שֶׁשָּׁוְיָהּ כָּפוּל... כְּדַאי שֶׁתִּקְּחוּ אוֹתָהּ בִּמְקוֹם אֶת שֶׁלִּי".

"רַעְיוֹן מְצֻיָּן - הֵגִיבוּ הַשּׁוֹדְדִים - כָּעֵת נִקַּח גַּם אֶת שֶׁלּוֹ וְגַם אֶת שֶׁלְּךָ...".

הַשּׁוֹדְדִים הִצְלִיחוּ לִפְרוֹץ גַּם אֶת מְכוֹנִיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן, וְיָּצְאוּ מֵהַחֶנְיוֹן בִּדְהָרָה, עִם שְׁתֵּי הַמְּכוֹנִיּוֹת.

נוּ, כֻּלָּנוּ בְּטוּחִים, שֶׁרְאוּבֵן הַ"מּוֹסֵר" הִנּוֹ רָשָׁע מְרֻשָּׁע. אַךְ מִסְתַּבֵּר שֶׁהוּא אֵינוֹ רָשָׁע וְלֹא מְרֻשָּׁע... מְאֻחָר יוֹתֵר הוּא גִּלָּה אֶת סִבַּת הַחְלָטָתוֹ לִמְסוֹר אֶת מְכוֹנִית שְׁכֵנוֹ לַשּׁוֹדְדִים: "לֹא עָלָה בְּדַעְתִּי לְרֶגַע לִמְסוֹר אֶת רִכְבּוֹ שֶׁל שְׁכֵנִי שִׁמְעוֹן תַּחַת רִכְבִּי, אֶלָּא, שֶׁמֵּאַחַר וְלַמְּכוֹנִית שֶׁל שִׁמְעוֹן מְחֻבָּר "אִתּוּרָן" (שֶׁהוּא מַכְשִׁיר הַמּוֹדִיעַ עַל מִקּוּמוֹ הַמְדֻיָּק שֶׁל הָרֶכֶב עַל יְדֵי תִּקְשֹׁרֶת לַוְיָנִית), חָשַׁבְתִּי בְּלִבִּי, שֶׁכְּדַאי יוֹתֵר שֶׁיִּקְּחוּ לְעֵת עַתָּה אֶת מְכוֹנִיתוֹ, עַד שֶׁתַּעֲלֶה הַמִּשְׁטָרָה עַל עִקְּבוֹתֵיהֶם בְּאֶמְצָעוּת הָאִתּוּרָן...".

וּמָה אֵרַע לְבַסּוֹף? - אָכֵן, לֹא חָלְפוּ שָׁעוֹת רַבּוֹת, וְהַמִּשְׁטָרָה אִתְּרָה, בְּעֶזְרַת הָאִתּוּרָן, אֶת הַשּׁוֹדְדִים, מַמָּשׁ לִפְנֵי כְּנִיסָתָם לָעִיר עַזָּה... בְּסִיַּעְתָּא דִּשְׁמַיָּא חָזְרוּ שְׁתֵּי הַמְכוֹנִיּוֹת אֶל רְאוּבֵן וְאֶל שִׁמְעוֹן.

וְעַכְשָׁיו בָּא רְאוּבֵן וּשְׁאֵלָתוֹ בְּפִיו: "בַּתְּחִלָּה שָׂמַחְתִּי בְּלִבִּי עַל הַתּוּשִׁיָּה בִּמְסִירַת רִכְבּוֹ שֶׁל שְׁכֵנִי, אַךְ כָּעֵת הִתְעוֹרְרוּ אֶצְלִי נְקִיפוֹת מַצְפּוּן - שֶׁמָּא לֹא נָהַגְתִּי כַּדִּין... הַאִם לְאוֹר הַנְּסִבּוֹת הָיָה מֻתָּר לִי לִמְסוֹר אֶת רִכְבּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן? וְאִם הָיָה אָסוּר לִנְהוֹג כֵּן, כֵּיצַד עָלַי לְתַקֵּן חֵטְא זֶה?".

תְּשׁוּבָה:

בְּוַדַּאי שֶׁרְאוּבֵן עָבַר עַל אִסּוּר בִּמְסִירַת רִכְבּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן לַגַּנָּבִים! וַהֲגַם שֶׁלְּבַסּוֹף הֻחְזַר רִכְבּוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן בִּשְׁלֵמוּת, מִכָּל מָקוֹם הָיָה סִכּוּי גָּדוֹל שֶׁלֹּא הָיָה חוֹזֵר, וּבָרוּר שֶׁלִּרְאוּבֵן הָיָה אָסוּר לִמְסוֹר אֶת הָרֶכֶב, וְלִסְמֹךְ עַל כָּךְ שֶׁהַמִּשְׁטָרָה תְּאַתֵּר אֶת הַגַּנָּבִים וְתָשִׁיב אֶת הָרֶכֶב. וּכְפִי שֶׁרָאִינוּ, רַק בְּדֶרֶךְ נֵס נִתְפְּסוּ הַגַּנָּבִים מַמָּשׁ לִפְנֵי הַגָּעָתָם לְעַזָּה.

מוּבָן מֵאֵלָיו, שֶׁרְאוּבֵן חַיָּב לְשַׁלֵּם אֶת מְלוֹא הֶפְסֵד הוֹצָאוֹת הַדֶּלֶק שֶׁנִּגְרְמוּ לְשִׁמְעוֹן מֵחֲמַת מְסִירַת רִכְבּוֹ, כִּי הַמַּצִּיל עַצְמוֹ (אֲפִלּוּ אֶת נַפְשׁוֹ) עַל יְדֵי מְסִירַת מָמוֹן חֲבֵרוֹ, חַיָּב לְשַׁלֵּם לַחֲבֵרוֹ אֶת כָּל הֶפְסֵדָיו (כַּמְבֹאָר בְּשׁוּ"עַ חו"מ סי' שפ"ח ס"ב).

הוֹסִיף הַגְרִ"י זִילְבֶּרְשְׁטֵיין שְׁלִיטָ"א וְאָמַר לִרְאוּבֵן: הֱיוֹת וְעַל יְדֵי מְסִירַת הָרֶכֶב נֶהֱנֵיתָ מִמַּכְשִׁיר הָאִתּוּרָן שֶׁהִתְקִין שְׁכֵנְךָ, וְהוֹצִיא עָלָיו הוֹצָאוֹת, רָאוּי אֵפוֹא שֶׁתְּשַׁלֵּם מְעַט עֲבוּר הֲנָאָה זוֹ, בְּאֹפֶן שֶׁתִּשְׁתַּתֵּף בִּשְׁלִישׁ מִדְּמֵי הַתְקָנַת הָאִתּוּרָן.

לְסִכּוּם: לִרְאוּבֵן הָיָה אָסוּר לִמְסוֹר לַגַּנָּבִים אֶת רִכְבּוֹ שֶׁל שְׁכֵנוֹ. וְרָאוּי שֶׁיְּשַׁלֵּם לִשְׁכֵנוֹ שְׁלִישׁ מִדְּמֵי הַתְקָנַת הָאִתּוּרָן.

הסיפור מתוך הספר "אחת שאלתי 2", מאוצרו של הגאון ר' יצחק זילברשטיין