שאלות באמונה

הרב יגאל כהן – איך אפשר להגיע לשלווה ולהימנע מכעס?

אפילו בזמן שאנו יושבים על הכיסא באמצע הלימוד בכולל, או בשעת עבודה, נעצור וניתן הוראה לגוף להירגע, עד שהשלווה תיכנס בליבנו תמיד

| ה' חשון התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
אא

עצה טובה לקנות בנפשנו את השלווה, להרגיל את עצמנו בכל יום לשבור את המתח והלחץ שאנו עוברים במהלך היום, ולשבת על כיסא נוח, או לשכב במיטה בכל שעה שאפשר במהלך היום, וכדאי שתתנגן ברקע מוסיקה מרגיעה, ורק לחשוב איך אנחנו רגועים, ואיך השם יתברך אוהב אותנו, ואין לנו סיבה לדאגה, ואנו נמצאים בידיו הרחמניות והטובות, ואם יש משהו שמפחיד אותנו, נזרוק את זה על הבורא יתברך שבוודאי ידאג לנו.

וכך לעשות בכל פעם שמרגישים לחוצים, ואפילו בזמן שאנו יושבים על הכיסא באמצע הלימוד בכולל, או בשעת עבודה, נעצור וניתן הוראה לגוף להירגע, עד שהשלווה תיכנס בליבנו תמיד.

עצה נוספת להתרחק מן הכעס, היא לדבר בנחת, ולהשתדל להרגיל את עצמנו בדיבור שקט ולא בצעקות, מפני שהצעקה גורמת לנפש להתרגש, ועל ידי זה יכול להגיע למידת הכעס. 

כמו שכתב הרמב״ן באיגרתו לבנו ״תתרגל תמיד לדבר כל דבריך בנחת״, גם בשיחת טלפון נשתדל שלא להרים את הקול, ואפילו אם אנו חושבים שעל ידי שנרים את קולנו דברינו יתקבלו יותר, אין זה אלא בגלל שאנו שוכחים שהבורא יתברך הוא המנהיג והמחליט הבלעדי, הוא מחליט אם יתקבלו דברינו או לא, ואם הוא מצווה עלינו לדבר בנחת ובשלווה, בוודאי שדברינו יתקבלו על לב השומעים, ויעשו עליהם רושם, וכבר כתב שלמה המלך בחכמתו (משלי כ"ה, ט"ו): ״לשון רכה תשבר גרם״.

אם הילדים שלכם מדברים בצעקות עם הסובבים אותם, תבדקו היטב ותמצאו שהם למדו את זה מכם, מפני שגם אתם מדברים בצעקות, ובאמת ההשפעה של הדיבור שלנו היא לא רק על עצמנו, אלא על כל בני ביתנו, ואם נתרגל לדבר  עם הילדים, ועם בן הזוג או בת הזוג בנחת, וגם אם לא מילאו אחר רצוננו נגיב בקול שקט ובאיפוק, הדברים ישפיעו על כל בני הבית.

נכון שהדבר לא קל לביצוע, אבל כבר הביאה הגמרא (מכות י:) ״בדרך שרוצה האדם לילך מוליכים אותו״,  דהיינו, שאם נראה לבורא יתברך שאנו באמת רוצים להשיג את השלווה והסבלנות האמתית, ודאי שהוא יתברך יעזור לנו בכוחות מיוחדים.

פעמים שחובה עלינו להרים את הקול, ולהראות פנים כועסות, על מנת לחנך ולהרתיע את הילדים או התלמידים מלעשות דברים אסורים, בזה מציע לנו הרמב״ם להראות ״כעס הפנים״, אבל לא לאבד את השלווה הפנימית, דהיינו, שירים את קולו כדי להראות את חומרת העניין לילדיו, אבל בתוכו ידע שהם בסך הכל ילדים, ודרכם לעשות טעויות, וכל צעקותיו אינם, אלא לעזור להם להתגבר על היצר הרע שלהם.

עצה נוספת למקרה שצריך ״לכעוס״ כדי לחנך הוא, להמתין כמה שעות לפני שיוכיח את הצד השני, ובשעות אלו ינסה בליבו לדון את חברו לכף זכות, ואם לא מצא, יחשוב בעצמו כמה פעמים הוא הכעיס את הבורא יתברך, והוא ריחם עליו ולא הענישו מיד, וישתדל בכל כוחו שיכניס בליבו את מידת הרחמים, ורק אחרי כל זה ילך להוכיח את חברו והשם יתברך יהיה בעזרו שלא יגיע לידי כעס.

דרך נוספת להעביר ביקורת בלי לכעוס היא, על ידי שיבחר לו חבר רחמן ויספר לו את פרטי המקרה, וידון עמו על דרכי העברת הדברים לאשתו, או לילדיו, או לתלמיד שצריך לקבל ביקורת, וכך מתוך שמוציא את הדברים החוצה, כבר נרגע במעט, כמו שכתב (משלי י"ב, כ"ה) ״דאגה בלב איש ישיחנה״, ובוודאי שחברו הרחמן ידע גם להרגיע את כעסיו הפנימיים, וכך בעזרת השם יצליח למתן את דבריו ולא יפגע בצד השני.

העצה החשובה ביותר היא, לקבוע בכל יום לימוד קבוע בנושא עבודת המידות כגון הענווה, הכעס, והשמחה, וכך בזמן הלימוד, יפנים את גנות הגאווה והכעס, ואת שבח הענווה והסבלנות, והדרכים להגיע את מידות נשגבות אלו, ולאחריהם תכנס בליבו שמחה אמתית, כמו שאסביר בפרק ״השמחה״. 

הרב וולבה זצ״ל היה מבין גדול בנפש האדם, וכותב הוא בספרו עלי שור דרך מיוחדת בביטול מידת הכעס, וכך הם דבריו:

"הכעס נובע מציור של תגובה המוטבע בנפשו של האדם במקרה שיכעיסו אותו בדיבור או במעשה".

פרוש דבריו, שלכל אדם יש בדמיונו דרך שבה הוא חושב שצריך להגיב על דברים מסוימים, כגון אם יקבל מחמאה, חושב בדמיונו איך שהוא יחייך ויאמר תודה, ואם יקבל תוכחה, או שיפגעו בכבודו, אזי הוא רואה בדמיונו איך הוא מפשיל את שרווליו, ודופק על השולחן ומקים קול צעקה גדולה וכו', וישנם יהודים שטוענים, אני יוצא עדה מסוימת, ואנחנו כעסנים, וכך פוטרים את עצמם מעבודה על מידה מגונה זו.

אם אדם היה רגיל לראות בביתו שכשאביו אינו מקבל את מבוקשו, מיד דופק בעוז על השולחן ומרים את קולו, ותכף מקבל את מבוקשו, מיד חושב בליבו "גם אני אגיב כך ואקבל את כל מבוקשי", כך הוא גדל כשבדמיונו מונח שבכל פעם שיעברו על רצונו, יכעס ויצעק ואז יסתדרו הדברים.

על פי דרך זו כותב הרב וולבה זצ״ל, אם נשנה את הדמיון שנמצא בקרבנו, וניקח את דמיוננו לטיול, ונצייר איך שמישהו בא אלינו בטענות, או פוגע בנו, ותגובותינו אליו רגועה ושמחה.

וכך אדם ידמיין במחשבתו איך  שחוזר מהכולל, או מהעבודה, והוא מוצא שהבית לא נקי או מסודר, ואין אוכל מבושל, ואיך שהוא מגיב לאשתו בחיוך ובהבנה, שכנראה מתוך לחץ עבודות הבית לא הספיקה.

כן ידמיין איך שבשעת נהיגה, נהג מסוים עקף אותו בפראות, והוא מקבל את הדברים בשלוות נפש, וכי מה יעזור לו להתעצבן?

וכך בכל נקודה בחיינו שאנו יכולים להגיע בה לידי מידת הכעס, נדמיין את עצמנו נמצאים בה, ובתגובה שקולה ומתונה (בדמיון), ועם הבנה רבה לצד השני.

* * *

לסיום פרק זה אביא תשובה לשאלה מצויה: ״עד כמה צריך להיות סבלן ועניו, ובלתי פגיע מעלבונות?״

רבנו הרמב״ם, שחי לפני כשמונה מאות שנה, זכה להיות "גדול הפוסקים", כך מכנים אותו גדולי הדורות שבאו אחריו, כמו כן זכה שאין בית מדרש בעולם, שלא לומדים בו את ספריו הנפלאים והבהירים.

אין פוסק בעולם שיכול לפסוק הלכה מבלי לבדוק מה דעתו של הרמב״ם בעניין, ואם תשאלו איך הגיע למעלה שכזו, התשובה נמצאת בתשובותיו הרבות, שמהן ניכרת כמה מידת הענווה והסבלנות הייתה טבועה בו, עד שהדבר נראה כבלתי אפשרי.

בימי חייו של הרמב״ם, היו לו מתנגדים גדולים שהיו מרננים אחר יראת השמים שלו, ועל ספריו הרבים, ובאיגרת ששלח לתלמידו שמחה על כבוד הרמב״ם כותב לו:

״אבל מידותיי עתה אינן כמידות הבן (שהיה עונה למתנגדים בתקיפות), והיא שאני כבר חינכוני השנים והניסיונות, ואני מוחל על כבודי הרבה, ויודע אני שאותם שמכפישים אותי, רוצים להתעלות בעיני הבריות על ידי שמחסרים את חיבורי, ולהראות שהם שלמים מכדי שיצטרכו לעיין בו, (להראות שהם חכמים יותר ממני) ואם רצו לחבר חיבור, היו מחברים טוב יותר ממני, ואם יצטרכו אפילו ירננו על יראת השמים שלי, ואחר מעשי, תן להם שירננו, שהרי הם נהנים מזה ואני לא מפסיד, וכל זה "חי השם" (לשון שבועה שנשבע הרמב״ם שכך הם הדברים בליבו) לא יצער אותי, ואפילו אם יעשו את הביזיונות האלה בפניי, ואראה אותם עושים זאת, היה דיבורי עמהם בנחת והייתי שותק או עונה כפי העניין, ואני לא אגן על עצמי, לפי שכבוד עצמי ומידותיי הם אצלי לשתוק לסכלים״.

לעניות דעתי, בדברים אלו טמונה הצלחתו של הרמב״ם בכל התחומים, שהרי הוא מעיד על עצמו בלשון שבועה, שאם היה רואה את שני גדולי הדור שמטילים בו דופי במעשיו ובספריו, וביראת שמים שלו, לא היה נפגע ולא היה עונה לדבריהם, ולא היה מגן על עצמו, אלא מקבל את הדברים באהבה.

הרמב"ם המשיך באיגרת נוספת וכתב ״ודע שאני אכוון לעשות כל מה שיש בו ענוותנות, ואפילו אם יזיק לי הדבר אצל המון העם מאוד, (שיבוא לזלזל בכבודו), וכל מי שרוצה להראות שלמותו ע״י חסרוני ואפילו הוא מקטני התלמידים, מחלנו לו בזה״

- פשוט מדהים.

בפרושו של הרמב"ם למשניות (אבות פ"ד מ"ד), הביא מעשה (יש טוענים שהרמב"ם עצמו הוא בעל המעשה), שנשאל אחד החסידים- ״מהו היום השמח ביותר שעבר עליך מימיך?" אמר, ״יום שהייתי נוסע על גבי ספינה, והיה מקומי במקום שפל, עם פשוטי העם, והייתי לבוש בלויי סחבות, והיו בספינה סוחרים ובעלי ממון, והייתי שוכב במקומי, והנה אחד מאנשי הספינה קם להטיל מים, והייתי בעיניו כל כך שפל ובזוי, עד שגילה את עצמו והטיל מימיו עלי, והתפלאתי מאוד על חוזק מידת העזות בנפשו, חי השם (שוב לשון שבועה) לא הצטערה נפשי במעשיהו כלל! ולא התעורר בה רוגז! ושמחתי שמחה גדולה, שהגעתי למדרגה שלא יצערני ביזוי זה האדם ולא אשים ליבי אליו״,

ואין ספק שזו היא תכלית בשפלות הרוח, עד שירחק מן הגאווה. 

השם יתברך יזכנו להיות מהנעלבים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים, עושים באהבה ושמחים בייסורים, אמן.

את הספר 'יגל לבי בישועתך' אפשר להשיג בחנויות המובחרות ובהידברות שופס.


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (79 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

סט ארכיאולוגיה תנ"כית - הרב זמיר כהן

319לרכישה

מוצרים נוספים

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

בוסר המלאכים - ארגז כלים להורי המתבגר - הרב דן טיומקין

רזי התזונה - להתנקות, להבריא, לרזות בקלות

תיק מהודר עם ידית לטלית ותפילין

נטלה מהודרת "עיטורים"

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים