category

פיתוח האישיות

יוצאים בבוקר מהבית בלחץ? אל תפספסו את המאמר הבא

יישוב הדעת הוא אחת התכונות הבסיסיות והמעולות בנפש היהודי. הרב יהודה וינגרטן משרטט בפנינו דמות של יהודי זריז ורגוע. מאמר חובה לכל הלחוצים

שתף במייל
| כ"ד תשרי התשע"ט |
(צילום: shutterstock)
whatsapp
אא

בפרק הקודם נתבארו שלביה השונים של קימת הבוקר, עתה נמשיך לשלב נוסף, המכריע גם הוא ביותר במשך היום – היציאה מהבית.

כאשר אנו יוצאים מהבית בפעם הראשונה, ייתכן מאוד שאנו ממהרים מאוד – אם לתפילה, ואם לצורך אחר (ישנם צרכים שמותר לסדר לפני התפילה, כמו שליחת הילדים למוסדות החינוך, קניות שבת, וצורכי מצווה). כאשר מביטים על השעון ורואים כי הזמן שנמדד בין היציאה מהבית לזמן בו אנו צריכים להיות במקום המיועד קצר ביותר, - הנטייה הטבעית היא לעזוב את הבית בחיפזון ובטריקת דלת, תוך מרוצה המלווה באיבוד עשתונות לפי מידת הלחץ.

הבה נתבונן: האם חיים של הרפיה ושחרור מלחצים, משתלבים יחד עם הליכה מהירה? האם הליכה איטית מביאה לרוגע? התשובה על שני השאלות אינה ממש חד משמעית. התורה מבדילה בכמה מקומות בין זריזות לחיפזון, וכן בין יעילות לבין איבוד עשתונות.

 

שני סוגי הליכה, ומה הקשר לקידוש של ליל שבת?

ישנם שני סוגי הליכה: האחת משתייכת לבעל הלחצים, אותו הכרנו בפרק הראשון בסדרת המאמרים שלנו. בעל הלחצים נוהג לצאת מביתו בחיפזון ובמרוצה תוך כדי לחצים מההגעה למקום שאליו הוא צריך להגיע, ולפעמים תוך כדי איבוד עשתונות – ורץ במרוצה מטורפת לתחנת האוטובוס או ליעד שאליו הוא צריך להגיע. ריצות כאלו כבר גרמו בעבר לנפילות, שבירת איברים או חלילה תאונות.

אך גם במידה ולא נגרם כל נזק, וגם במידה וההליכה לא היתה במידה העלולה לגרום לסכנה פיזית, אומרים חכמינו ז"ל (שבת קי"ג, ב) על הליכה כזאת כי "פסיעה גסה (הליכה במרוצה בפסיעות גדולות וגסות), נוטלת אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם", ואף קובעים (שם) כי הדבר כרוך באיסור של נזק מערכת העיניים.

לא ידוע לרופאי זמנינו על קשר רפואי מיוחד בין מערכת העיניים למערכת הרגליים, וככל הנראה הכוונה היא לנזק הנגרם כתוצאה מנזק רוחני ונפשי, הקשור למערכת העיניים הפנימית, שהיא כח הראיה הקשור לחכמה הפנימית שבאדם, וכתוצאה מאיבוד ישוב הדעת היא ניזקת.

מדברי הגמרא (שם) נראה עוד כי הרפואה לנזק זה היא על ידי קידוש על היין בליל שבת. ההסבר מעניין ביותר: מדובר בנזק רוחני שמשפיע גם על תפקוד הגוף הגשמי, ונגרם כתוצאה משכחת המציאות האלוקית המנהיגה כל פרט ופרט מהחיים והמנוגדת לאיבוד העשתונות. על כן התיקון לחטא זה הוא בקידוש ליל שבת שבה אנו מעידים על בריאת העולם והנהגתו על ידי בוראו בכל עת ורגע.

ההליכה מהסוג השני משתייכת לאדם בריא בנפשו העושה את מעשיו מתוך שמחה וישוב הדעת, ודווקא בשל כך העצלות הינה ממנו והלאה, דבר שגורם למערכת המוח להיות בפעילות מליאה ומוחלטת השולטת על כל מערכות הגוף, עובדה הבאה לידי ביטוי בהנהגה של זריזות.

ריצה מסוג זה היא הריצה לבית הכנסת, שהינה אמורה להיות ריצה מתוך בחירה ושמחה, כשהנפש האלוקית שמחה ועולצת על כך שהאדם מגיע למקום השראת השכינה, ועל ריצה כזאת שהיא מתוך שמחה וכוונה להתחבר לבורא העולם, על כך נאמר (ברכות ג, ב) שאינה מזיקה לגוף כלל וכלל (ולהיפך).

הקו המבדיל בין שני סוגי ההליכות היא, היא המבחן האישי שיכול כל אדם לעשות לעצמו: האם בעת הליכה, מערכות הגוף כולם משתתפות בריצה, בצורה שהראש הוא המפעיל את הרגליים מתוך בחירה ודעת, או שמא דווקא בלבול הדעת ואיבוד העשתונות הוא שגורם לרגליים לרוץ מבלי מחשבה?

במידה והתשובה האחרונה היא הנכונה, עליך לדעת כי ריצה המפרידה בין מערכת הראש והרגשות לרגליים, גורמת לנזק חמור למערכת הגוף, והטראומה שתיחקק בנפש כתוצאה מריצה בהולה כזאת, תגרום לנזק קבוע ומתמשך בגוף, עד שיתוקן בעזרת ההרפיה הרוחנית המתאימה לריצה זו (בקידוש של ליל שבת, שבה האדם מעיד בבירור על בריאת העולם, כתוצאה מהשראתה המיוחדת של השבת המביאה לידי בהירות האמונה).

 

הפסיד את הרכבת וניצל מתאונה קשה

בעניין זה נציין כי כאשר רבי משה מקוברין נפרד מנכדו רבי ברוך ממז'יבוז, ומיהר ביותר לתחנת הרכבת, אמרה לו בתו של הצדיק כי קבלה בידה מאביה הקדוש, כי הכלל החשוב ביותר הוא – ישוב הדעת, ואסור לאבד את ישוב הדעת בשום פנים ואופן. כאשר שמע הזאת הצדיק מקוברין, הוא ויתר על מרוצתו, למרות שידע כי בכך יפסיד את הרכבת ויאלץ להזמין זמן רב עד לבוא הרכבת הבאה. בסופו של דבר התברר כי הרכבת בו אמור היה לנסוע – נקלעה לתאונה קשה וכל יושביה נהרגו או ניזוקו קשות.

כך אמר גם הצדיק מקוברין לאחד משואליו: כל הון העולם אינו שווה כנגד ישוב הדעת של יהודי. כלל גדול הוא זה בעבודת ה', וכאשר יש שחושבים שעבודת ה' כרוכה בחיפזון ובהלה, עליהם לדעת כי אין שום קשר בין חיפזון ובהלה לתורה הקדושה, שכל דרכיה כרוכים בישוב הדעת, שמחה וזריזות שמתוך רוגע מוחלט.

בהתאם לדברים אלו אמר גם הצדיק הקדוש רבי מנחם מנדל מקוצק, כי ההבדל בין עצלות למתינות היא זו: מתינות היא דרכה של התורה – האדם ממתין מעט לפני הפעולה, כדי שמערכות המוח יגמרו את בדיקת העניין ומהותו ומטרתו. לעומת זאת אדם שהינו עצל, מתעצל הוא לבדוק כל דבר לאשורו, ולכן הוא עושה דברים בפזיזות מבלי מחשבה.

יותר מכך, אמר רבי שמואל מסוכטשוב כי חטאו של אדם הראשון אינו כפי המקובל לחשוב – מרידה בה' בדעת ובכוונה, אלא טעות בהבנת רצונו של הבורא, הבאה כתוצאה מפזיזות וחוסר בישוב הדעת. כיוון שחטא זה נחשב בתורת הקבלה כשורש לכל החטאים שבעולם, לומדים אנו מדבריו כי חוסר בישוב הדעת הוא שורש כל העבירות והשגגות שבעולם.

המסקנה היא כי ריצה מתוך איבוד עשתונות גורמת נזק לנפש, כיוון שבשעה שאדם מאבד את ישוב דעתו הוא מאבד את הדעת שלו המקשרת אותו עם אלוקיו, ומלבד זאת היא גורמת נזק למערכת הטבעית של הגוף, וגורמת מלבד הטראומה הזמנית - להיות באופן כללי במצב כללי של לחץ.

הריצה החפוזה ואיבוד העשתונות נוטלת מהאדם את ההשראה של ההשגחה האלוקית הקובעת בכל עת ועת את העתיד להיות, ואת העובדה כי יקבל כל מה שנגזר ומיועד לו, וכל מעשיו אינן אלא ההשתדלות המעשית מתוך אמונה באפסות כוחותיו ושליטתו המוחלטת בידי בורא העולם.

לכל מאמרי "הרפיה חיובית" של הרב יהודה וינגרטן, לחצו כאן.

הרב יהודה וינגרטן הוא יו"ר מכון יסוד החסידות וארגון "יסודות החינוך". Y3268992@gmail.com

הנקראים ביותר
הידברות שופס

מגילת רות ופרקי אבות - הרב זמיר כהן

149לרכישה

מוצרים נוספים

זה אפשרי - הרב יצחק פנגר

מראש שניר - הרב שניר גואטה

וזאת התורה לילדים (7 כרכים)

ספר תורה לילדים

פרקי אבות לילדים

גביע קידוש מוזהב

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה