סיון רהב מאיר

סיון רהב מאיר יוצאת לטיול שורשים מעורר מחשבה

סיון רהב מאיר יצאה לטיול שורשים – אבל לא בחו"ל, אלא בגבעת עדה. שם היא שמעה סיפורים על חיים פשוטים, קשים מאד – אך טובים ורגועים, ולמדה הרבה על ההבדל בין אז להיום

| ט' אלול התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

1. החלטנו לנצל את סוף החופש למסע שורשים, אבל בניגוד למשפחות שנוסעות לפולין או למרוקו, נסענו לגבעת עדה. משפחת אמי, משפחת גורדון, עלתה ארצה ב-1882, עם הקמת המושבות הראשונות. שנים רציתי לקחת את הילדים לשמוע את הסיפור הזה כמו שצריך. לא ידעתי עד כמה הוא יתברר גם כאקטואלי.

את הסיור מובילות במרץ סבתא שלי, רחל בת ה-84, ואחותה לאה, בת 89. מאחורינו בית ילדותן, מראשוני הבתים במושבה. הכל התחיל כשמרדכי גורדון, סבא־רבא שלי, סיים את לימודיו ופנה לברון רוטשילד: אנחנו עשרה בחורים ילידי הארץ, ממשפחות עניות, שרוצים לעבוד.

"הברון התלהב", מספרת סבתא. "אנשיו קנו כאן אדמה ביצתית, והוא הבטיח לספק גפנים מצרפת. הוא אמר לצעירים: בזכרון־יעקב הסמוכה כבר יש יקב. אם תגדלו כרמים, תוכלו לספק לשם ענבים, אבל רק עוד שלוש שנים. אתם חייבים להקפיד על מצוות העורלה".

"הוא לא הסכים שימכרו אשכול אחד לפני שיעברו שלוש שנים," מוסיפה לאה. "פקחי הברון היו באים וגוזמים את מה שצמח. בינתיים הם עבדו בייבוש ביצות".

יום אחד נסע מרדכי לזכרון־יעקב לתקן מחרשות, ופגש שם את יהודית דובניקוב. למרות התנגדות הוריה לחתונה עם החלוץ, השניים נישאו והגיעו לגבעת עדה. "בלי מים, בלי חשמל, קשה לתאר", מספרת לאה. "כשאני נולדתי כאן לא הייתה לי מיטה. ישנתי בסל קטן. העולים החדשים היו מביאים אז בגדים בסלים, והיינו עושים מהם מיטות".

סבתי ממשיכה אותה: "אבא שתל כל דבר שיכול לתת פרי: תאנים, זיתים, רימונים, משמש. לא היה עץ שלא היה כאן. כשרצינו ירק, יצאנו לגינה לקחת מלפפון או פלפל. חקלאות הייתה עבורנו ערך, שליחות. הקפידו פה על עבודה עברית מלאה. היה בבית מכשיר שחימם את ביצי התרנגולות, קראו לו 'ברודר', מדגרה ביתית. בלילה היו מעירים אותנו כשהאפרוחים בוקעים, כדי שנראה איך הם דוקרים את קליפת הביצה ויוצאים. באר המים הייתה לא רחוקה, ושם מילאנו דליים, כי כמובן שלא היו ברזים בבתים". הילדים שלי, כלומר הנינים שלה, מקשיבים בתימהון. הרי במסעדה שבה עצרנו בדרך, הם התלבטו בין חמשה סוגי משקאות.

 

2. ואז הגיעו המאורעות. גבעת עדה הייתה אי בודד של התיישבות יהודית בין יישובים ערביים. בשנות ה-20 וה-30 הפרעות של הכנופיות הערביות לא פסקו. "ערב אחד," הן מספרות, "אבא הסתכל על הגבעה ממול ואמר: משהו לא מוצא חן בעיני, מישהו מסתתר בין העצים. הוא לא הספיק להתריע, וכבר נכנסו לתקוף את המושבה הצעירה מארבעה כיוונים שונים. אנחנו זוכרות את הצרחות עד היום: 'איטבח אל יהוד', 'אללה אכבר"'.

מחיר הדמים היה כבד: בפרעות ביוני 1938נרצחו שלושה נערים מבני המושבה. גופותיהם נמצאו רק אחרי שנתיים, מושלכות בבור בכפר ערבי סמוך. כעבור חודש נרצחו עוד שלושה מתושבי המושבה, ואת הכל שתיהן חוו כילדות קטנות. סבתא מספרת: "זה היה מבהיל. אני זוכרת שאבא ירה כמה יריות באוויר בתקווה שלא יתקרבו לבית שלנו. אמא סתמה לי את הפה וכמעט נחנקתי. הייתי בת ארבע וחצי, והמבוגרים לא רצו שאני ארעיש חלילה. הפורעים באמת עזבו את החצר ונכנסו לבית הסמוך, שם נרצחה אם המשפחה, נעמי גולדברג".

לאה: "כל ילד ידע אז להשתמש במורס. כולם היו עולים לגג לשדר אותות אם צריך עזרה. אבל רק בבוקר נודע בבנימינה שהתקיפו פה. אני זוכרת איך האנגלים באו באדישות לשאול מה קרה. הרגשנו שלא אכפת להם. הכנופיות של אבו־דורה עשו צרות צרורות, והבריטים – בשלהם".

חיפוש מהיר בגוגל הוביל לעיתון "דבר", לידיעה על אזכרה במלאת שנה לפרעות. יצחק נמירובסקי, מראשי היישוב, פנה בנאום נרגש אל ילדי המושבה: "יש שני מיני גבורה, גבורת הבניין והיצירה וגבורת ההרס. עליכם לדעת כי לא נתחרה עם הפראים והמרצחים במעשי הרס. טועים אלה החושבים שמכאן תבוא הגאולה. דרכנו: בניין ויצירה, עלייה והתיישבות, והקמת חגורות חדשות של נקודות יישוב".

ובעוד קומץ יהודים חוזרים אחרי אלפיים שנה לאדמת ישראל, שישה מיליון יהודים הושמדו במקביל על אדמת אירופה. "לא ידענו מה קורה שם", הן מספרות. "פליטים צעירים היו מחפשים אז עבודה במשק, ואבא היה מביא בכל פעם מישהו אחר לעבוד. בין השורות הבנו מה עבר עליהם

היה גם פחד גדול כשהצבא הגרמני של היטלר התקרב לאל־עלמיין במצרים. המבוגרים אמרו שאם הנאצים יגיעו לארץ, נעלה כולנו לכרמל בחיפה, ושם תהיה 'מצדה 2', כולנו נמות".

ולמרות הכל, הן לא מתארות ילדות טראומטית: "כולם היו משחקים ביחד בחוץ, קטנים וגדולים, בלי סוף. בשבתות ובחגים שיחקנו סביב בית הכנסת, ובסוף התפילה גם קיבלנו סוכריות. לבית הספר נסענו עם עגלה וסוס, ולמדו שם ארבע כיתות בחדר אחד, מכיתה א' עד ד'. אבל להורים היה חשוב שנלמד, כל ערב אבא בחן אותנו ודאג לקריאה ולכתיבה".

 

3. אנחנו יוצאים לסיבוב במושבה ואני מגלה שאנחנו לא כאלה חלוצים כמו שחשבתי. "יש 'מייסדים' ויש 'ותיקים'. המייסדים באו ב-1903, שמונה משפחות ראשונות. אנחנו ותיקים, באנו רק ב-1925, אבל עשינו הרבה.

הנה, פה הייתה היציאה מן החומות", סבתא מצביעה על קצה רחוב הראשונים. "המייסדים גרו בחצר סגורה, והיה חשש לצאת. הוותיקים הם שפרצו והרחיבו את גבולות המושבה".

אני מסתכלת על קצה הרחוב שממנו אבות אבותי יצאו לנטוע וליישב. היום מתנוסס שם השלט "חנות נוחות". לפני מאה שנה הנוחות הייתה הדבר הכי רחוק מכאן.

4. בדרך הביתה עולות לפחות שתי מסקנות: קודם כל, לצאת בהקדם לסיור כזה עם עוד מבני הדור הזה במשפחתנו. לא לפספס. אני די מתביישת שעד לפני שבוע לא ממש הכרנו את כל המורשת הזאת. אבל המסע הזה בזמן גרם לי גם להתבייש קצת מהאבות המייסדים.

הם בטח ציפו מאיתנו ליותר. אם הם חלמו בכלל שישראל תקום ותגיע לגיל 70, הם ודאי לא דמיינו את הוויכוחים ששמענו ברדיו בדרך: המתקפות נגד השמאל כ"בוגד", הטענות ל"הדתה", ההשוואה בינינו לבין הנאצים. נדמה שידעו אז להבדיל טוב יותר בין טוב לרע, בין אויב לאוהב, ויותר מכל – בין עיקר לטפל. התמהיל המיוחד של יהדות, ציונות ודמוקרטיה אמור ליצור סינרגיה, לא אנדרלמוסיה.

לתגובות: sivanrahavmeir@gmail.com

הטור פורסם בעיתון "ידיעות אחרונות".


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 4 (83 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

חומש אור החיים עם ביאור אור לעיניים

320לרכישה

מוצרים נוספים

כמים ליבך - הרבנית ימימה מזרחי

המדריך המלא לחינוך ילדים - הרב זמיר כהן

ילדים מספרים על עצמם 11 - חיים ולדר

חבורת תריג 4 - בתעלומת בבל - חיים ולדר

חבורת תריג - עונה 7

ערכה מהודרת להבדלה

לכל המוצרים