לומדים תורה
הרב יצחק יוסף לפרשת אמור - הלכות ספירת העומר
נושאי השיעור: חינוך קטן לספור את העומר. חינוך קטן במצוות דרבנן. קטן שלא ספר יום אחד. קטן שהגדיל בימי הספירה. שומע כעונה בספירת העומר
- מרן הרב יצחק יוסף
- א' אלול התשע"ח
חנוך לנער
א. מצוה לחנך את הקטנים לספור את העומר. גיל החינוך הוא כשהילדים בני שש ומעלה, שהרי בדרך כלל אדם לא זוכר דברים מלפני גיל שש. וכשם שמחנכים את הקטנים להתפלל שלש תפלות ביום, כך צריך לחנך אותם לספור את העומר.
חינוך בדרבנן
ב. אף על פי שאנחנו נוקטים להלכה שספירת העומר בזמן הזה היא מדרבנן, כדעת התוס' (מנחות סו.) והרא"ש (סוף פסחים) והרשב"א, וכתב הר"ן שכן דעת רוב המפרשים. והביאו מרן הבית יוסף (סימן תפט). וכן פסק מרן בשלחן ערוך (סימן תפט סעיף ב, ד, ו) שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן. מכל מקום צריך לחנך את הקטן גם למצוה דרבנן כמו ספירת העומר. ואמנם כתב הרמ"ע מפאנו[1] בתשובה (סימן קיא), שאין חובה לחנך את הקטנים למצוות דרבנן. וגם החיד"א בברכי יוסף (סימן תרנז סק"ג בשם הבתי כהונה) הסתפק בזה, אם צריך לחנך את הקטן לנענע לולב בחול המועד של סוכות, כיון שזו מצוה מדרבנן, ויתכן שחכמים תיקנו לחנך את הקטן רק במצוות דאורייתא, אבל לא במצוות דרבנן. וקצת משמע כן בגמרא בחגיגה (ו.): כל היכא דגדול מיחייב מדאורייתא קטן נמי מחנכינן ליה מדרבנן, כל היכא דגדול פטור מדאורייתא מדרבנן קטן נמי פטור. אולם הגאון החקרי לב (או"ח סימן צט) – היה ראשון לציון לפני כ-180 שנה והיה סבו של הגאון רבי חיים פלאג'י – מביא את דבריהם, וחולק עליהם, וכותב לדחות את הראיה מחגיגה. וגם הרב ערך השלחן (סימן תרנז סק"א) כתב שיש מצות חינוך לקטן בכל המצוות דרבנן.
ראיה ממשנה
ג. ויש להביא ראיה שצריך לחנך קטנים במצוות דרבנן, ממשנה מפורשת במסכת ברכות (כ:): נשים ועבדים וקטנים חייבים בתפלה. ובגמרא אמרו: שאף על פי שתפלה היא מצות עשה שהזמן גרמא, נשים חייבות בתפלה, משום דרחמי נינהו. ומשמע שטעם זה "דרחמי נינהו" נאמר רק לנשים, אבל קטנים חייבים בתפלה מדין חינוך, ככל המצוות. והלא לדעת הרמב"ן ועוד חיוב תפלה הוא מדרבנן, ואף על פי כן מחנכים את הקטנים בתפלה. ומחנכים את הקטנים לכל התפלות, שחרית מנחה וערבית. כשהיינו קטנים, מרן זצ"ל היה מגיע בערב ורואה אותנו עם פיג'מה, היה שואל אם התפללנו, ומי שלא התפלל מרן היה אומר לו לקום ולהתפלל ערבית.
חינוך באיסורי דרבנן
ד. יתכן לתלות את מחלוקת הפוסקים אם צריך לחנך את הקטנים במצוות דרבנן, במחלוקת הראשונים אם מותר לתת לקטן איסור דרבנן, לדעת הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ז) אסור לתת לקטן אפילו איסור דרבנן, וכשם שאסור לגדול לאכול חלב לאחר בשר עד שיעברו שש שעות, הוא הדין שקטן צריך להמתין שש שעות, אולם להרשב"א (שבת קכא.) והר"ן (ריש יומא) מותר לתת לקטן איסור דרבנן, ולשיטתם מותר לתת לקטן חלב מיד לאחר שאכל בשר, כיון שאין איסור מהתורה אלא בדרך בישול, וכן לשיטתם מותר לתת לקטן לאכול מאכל שבישלו גוי, וחלב עכו"ם, כיון שבישולי גוים וחלב עכו"ם אסורים מדרבנן ולא מהתורה[2]. ומרן השלחן ערוך אורח חיים (סימן שמג) פסק כדעת הרמב"ם, שאסור לתת לקטן אפילו איסור דרבנן. ולפי זה הוא הדין שצריך לחנך אותו במצוות דרבנן. ולכאורה השאלה שלנו אם קטן צריך לספור את העומר שהיא מצוה דרבנן, תלויה במחלוקת אם מותר לקטן איסור דרבנן, הא בהא תליא, ולדעת הרמב"ם ומרן שאסור לתת לו איסור דרבנן הוא הדין שצריך לחנכו במצוות דרבנן. אבל אין זה מוכרח, ויש לומר שגם לדעת הרשב"א והר"ן שמותר לתת לו איסור דרבנן, זה משום שהוא צורך הקטן, אבל מה הצורך לבטל ממנו מצות עשה, אדרבה, יש לנו ענין להרגילו במצוות, ולכן עלינו לחנכו ולהרגילו גם במצוות דרבנן.
חינוך בחנוכה
ה. מרן השלחן ערוך בהלכות חנוכה (סימן תרעה סעיף ג) הביא להלכה את דברי הגמרא (בשבת כג.): נר חנוכה שהדליקו חש"ו, חרש שוטה וקטן, לא עשה ולא כלום. בודאי המדובר הוא שהקטן הדליק את הנר עבור בני הבית, הוא ראה שאביו מתעכב, כי הוא נשאר ללמוד בכולל[3], הלך הקטן והדליק את נרות החנוכה, כותב מרן השלחן ערוך בסתם שלא עשה כלום, ויש מי שאומר בקטן שהגיע לחינוך מותר. ואין זה ככל סתם ויש אומרים שהלכה כסתם, כי כאן הסתם אמר את דין הגמרא שקטן לא יכול להדליק נר חנוכה, והיש אומרים מפרש שזה דוקא בקטן שלא הגיע לחינוך, אבל אם הגיע לחינוך הוא מוציא את הגדול. ואם כן מוכח שמחנכים את הקטן גם במצוות דרבנן, והוא הדין שמחנכים את הקטנים במצות ספירת העומר, גם לפי מה שנפסק להלכה שספירת העומר דרבנן בזמן הזה.
לא להטריח
ו. לפיכך, מי שבא לביתו וראה שבנו הלך לישון ועדיין לא נרדם, ישאל אותו אם ספר את העומר, ואם לא ספר, שיספור באותה שעה. ואין צורך להטריח את הקטן שיעמוד ויספור מעומד, אלא יכול לספור בעודו במטה, כי העיקר הוא להרגילו במצוות.
גזל שינה
ז. אם בנו הקטן כבר נרדם, לא יעיר אותו. אמנם איסור "גזל שינה" אינו איסור מדיני גזל, ואין אדם יכול לתבוע את חבירו בבית דין על גזל שינה, מכל מקום הוא איסור מוסרי, "דעלך סני לחברך לא תעביד" (שבת לא.). לכן כל אחד צריך להזהר שלא לבנות את הסוכה בשעה שהשכנים ישנים, וכל כיוצא בזה.
ישב בדד וידום
ח. כאשר מרן זצ"ל היה נוסע לחו"ל בתור רב ראשי, היו אנשים שמארגנים תפלה במנין במטוס, והיו מזמינים את מרן להצטרף אליהם, ותמיד מרן היה מסרב, והיה מתפלל במקומו. מפני שתפלה בצבור בשעת הטיסה היא מפריעה לנוסעים, יש נשים[4] וילדים קטנים שישנים באותה שעה, והם אינם חייבים בתפלה בצבור. וכן יש דיילים שעסוקים בעבודתם לעבור בין הנוסעים, ותפלה בצבור מפריעה להם. ומכיון שתפלה בצבור אינה חובה גמורה, אלא כמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן צ סעיף ט): ישתדל אדם להתפלל בבית הכנסת עם הציבור, ואם הוא אנוס וכו' יכוין להתפלל בשעה שהציבור מתפללים. וכאן שהוא במטוס הרי הוא בגדר אנוס, ויכול להתפלל ביחיד.
קטן שדילג
ט. אם הקטן לא ספר יום אחד, יכול להמשיך לספור בברכה. למרות שמי ששכח לספור את העומר בלילה וגם ביום לא ספר, לא ימשיך לספור בברכה, כיון שחוששים לדעת בעל הלכות גדולות, הבה"ג, שצריך שיהיו "תמימות", כלומר שלא יחסר שום יום מן הספירה, ומרן השלחן ערוך (סימן תפט סעיף ח) חשש לדבריו, ופסק שימשיך לספור בלי ברכה. זה דוקא בגדול, אבל קטן יכול להמשיך לספור בברכה, ויסמוך על דעת רוב הראשונים שכל יום הוא מצוה בפני עצמה, וכדעת התוספות (מנחות סו. סד"ה זכר) שדחו את בה"ג, וכתבו על דבריו: ותימה גדולה הוא, ולא יתכן. והקטן אינו צריך לחשוש לברכה לבטלה לדעת בה"ג, שהרי כתבו התוספות (ראש השנה לג. סד"ה הא) שקטן אינו מוזהר על לא תשא. וכן יש ללמוד מדברי התוס' בפסחים (פח. ד"ה שה). וטעם הדבר, לפי שכל מטרת החינוך בקטן הוא להרגילו במצוות, כדי שיהיה רגיל במצוות כשיגדל, וכמו שכתב הרשב"א במגילה (יט:), וכן מבואר בדברי רש"י בחגיגה (ו. ד"ה קטן), ולכן מורים לו להמשיך לספור בברכה, כדי שיתרגל בספירת העומר, ואין חוששים ללא תשא כל שזה נעשה לצורך חינוכו[5].
תבוא לשיעור
י. השבוע הייתי בבר מצוה של אחד מבני המשפחה, לאחר שיצאתי מהאולם, ניגש אלי חתן הבר המצוה ושאל אותי: האם אני יכול להמשיך לספור בברכה? אמרתי לו: קטן שהגדיל בימי הספירה אינו יכול להמשיך לספור את העומר בברכה, וכמו שפסק מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"ג חאו"ח סימן כז, כח, ובחזון עובדיה יום טוב עמ' רכא). הנער המשיך ושאל: אבל חכם בן ציון אבא שאול (בשו"ת אור לציון ח"א חאו"ח סימן לו, וח"ג פט"ז אות ה) פוסק שיכול להמשיך לספור בברכה? אמרתי לו: תבוא לשיעור במוצאי שבת, שם ארחיב ואסביר את הדברים...
עתים חלים עתים שוטה
יא. בגמרא ראש השנה (כח.) מבואר, שאדם שהוא עתים בריא ועתים שוטה, כגון שהוא חי על כדורים, והנה בליל פסח היה שוטה ואכל מצה, ואחר כך לקח את הכדור שלו והבריא, לא יצא ידי חובתו, כיון ששוטה פטור מהמצוות, ואינו יכול לצאת ידי חובה על ידי מה שאכל בזמן שהיה פטור. וכן פסקו הרמב"ם (פ"ו מהלכות חמץ ומצה הלכה ג) ומרן השלחן ערוך (סימן תעה סעיף ה). והוא הדין בקטן שהוא פטור מהמצוות, מה שספר בקטנותו הרי זה בזמן פיטורו, ואינו מועיל לו לזמן שגדל, והרי זה חסר בתמימות, וכאילו לא ספר בחלק מהימים, שאינו יכול להמשיך לספור בברכה.
תרי דרבנן
יב. לפי מה שנפסק שספירת העומר בזמן הזה מדרבנן, לכאורה נאמר שיבוא דרבנן ויוציא דרבנן, שהרי בקטנותו היה חייב בספירת העומר מדין חינוך דרבנן, וכמו שאמרו בברכות (כ:) שאם הגדול אכל כזית פת שהוא חייב בברכת המזון מדרבנן, יכול הקטן להוציא אותו ידי חובה. אולם התוס' במסכת מגילה (יט: ד"ה ורבי) כבר עמדו על שאלה זו, מדוע אין הקטן מוציא את הגדול בקריאת המגילה, הרי הוא חייב מדרבנן כמו הגדול? ותירצו, שחיוב הגדול הוא חד דרבנן, וחיוב הקטן הוא תרי דרבנן, כי חכמים חייבו אותו לקיים מצוה דרבנן. ואין זה דומה לגדול שאכל כזית פת, כי שם מדובר שהקטן אכל כדי שביעה והוא גם כן חד דרבנן, ולכן יכול להוציא את הגדול שאכל כזית והוא חד דרבנן. ולפי זה יוצא שאין הקטן יכול להוציא את הגדול גם במצוה דרבנן.
הראה את כחו
יג. ולכן פסקו הרבה אחרונים, שקטן שהגדיל בימי הספירה לא ימשיך לספור בברכה. כך כתב הרב פרי הארץ (ח"ג חאו"ח סי' א). ומרן החיד"א (בברכי יוסף סי' תפט סק"כ). והנהר שלום (סי' תפט סק"ה). ורבי אברהם ענתבי בספר חכמה ומוסר (הל' פסח אות קמט). והגאון רבי חיים פלאג'י (בספר מועד לכל חי סי' ה אות ח) ומהר"ש ענגיל (ח"ז סי' קיב). ועוד, כפי שהביא מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ג בסימן כז וסימן כח, שם מרן הראה את כחו...[6]
רצף של חיוב
יד. הגאון רבי צבי פסח פראנק בשו"ת הר צבי (חאו"ח סימן עב) כתב חידוש, שקטן שהגדיל בימי הספירה יכול להמשיך לספור בברכה, אם לא חיסר שום יום, כיון שמשמעות "תמימות" היא שיהיה רצף, וכיון שיש כאן רצף שלא חיסר שום יום, יכול להמשיך לספור בברכה. וגם חכם בן ציון כתב את אותה טענה, וכנראה הוא שמע טענה זו מהרב פראנק, כי הרי מרן וחכם בן ציון וחכם ציון לוי וחכם ברוך בן חיים זצ"ל היו הולכים בכל שבת בסעודה שלישית לרב פראנק, והיו משתעשעים עמו בדברי תורה, ויתכן ששמע שם סברא זו. אבל זה תמוה, כי מה יועיל הרצף אם אינו בחובה, הרי בקטנותו היה פטור, ואיך תועיל ספירה זו לזמן שהגדיל?! ובפרט לפי מה שכתב רש"י (ברכות מח.) שהקטן אינו מחוייב כלל במצוות, לא מדאורייתא ולא מדרבנן, ורק אביו מחוייב לחנכו במצוות. וכן כתב הרמב"ן (במלחמות ברכות כ:). וכן כתבו הריטב"א והמאירי (מגילה יט:). ויתכן שכן דעת הרמב"ם (פרק ו מהלכות חמץ ומצה הלכה י). ולפי זה בודאי שאין יכול להצטרף מה שספר בזמן פיטורו להועיל לו לזמן חיובו כשהגדיל.
חינוך בגדול
טו. חכם בן ציון טוען עוד, שיש חינוך גם בגדול, ולכן קטן שהגדיל ימשיך לספור בברכה מדין חינוך. אבל זה לא נכון, שהרי מצות חינוך היא בקטן דוקא[7]. וכי ניתן לסמוך על סברות שונות ולהכנס בחשש ברכה לבטלה, נגד דעת כל האחרונים שפסקו שקטן שהגדיל אין לו להמשיך לספור בברכה?! לכן למסקנא, אין לנער הבר מצוה לברך בעצמו, אלא יעמוד ליד השליח צבור, ויבקש ממנו לכוין עליו ולהוציאו ידי חובת הברכה.
פתרון לא מוצלח
טז. יש שרוצים למצוא פתרון, שנער הבר מצוה יעלה בעצמו שליח צבור, ויברך עבור הקהל, וכיוצא בזה יש שכתבו שרב הקהל ששכח לספור יום אחד, יכול לברך עבור הצבור, כי הוא מתבייש שכולם ידעו ששכח לספור יום אחד. אבל אין זה פתרון טוב, שהרי אם הוא לא חייב, איך יוציא אחרים. ולכן הרב יתחמק, ואם לא מצליח להתחמק, יאמר "ברוך אתה ה'", וכשהצבור יאמרו ברוך הוא וברוך שמו, יאמר "למדני חוקיך", ואחר כך ימשיך הברכה. כך נהג חכם יהודה צדקה זצ"ל אצל אחד שעשה חופה בבית, ואחר כך עשה את טקס החופה באולם, כי הוא חשש שלא יעשו לו "קשרים" שונים בחופה, וחכם יהודה צדקה לקח הכוס ואמר ברוך אתה ה', וכשהקהל אמר ברוך הוא וברוך שמו, אמר למדני חוקיך, ואחר כך המשיך הברכה. ובשעת הדחק יכולים לסמוך על זה. אבל קטן ישמע מהשליח צבור את הברכה, ויצא ידי חובה.
ספירה לכל אחד
יז. אמנם המגן אברהם (סי' תפט ס"ק ב) הסתפק אם יכול אחד להוציא את חבירו בספירת העומר, כי כשם שנאמר בארבעת המינים "ולקחתם לכם", ודרשו חז"ל (בסוכה כז:) שאין אדם יוצא בלולב השאול מחבירו, וכל אחד צריך לולב שלו, או שיקח מחבירו במתנה על מנת להחזיר, כך כאן דרשו מהפסוק "וספרתם לכם" שתהיה ספירה לכל אחד ואחד. אולם להלכה אין בזה חשש, כי הפירוש הוא ספירה לכל אחד, דהיינו שלא כמו בספירת שמיטין ויובלות שבית הדין סופרים בלבד, אבל כאן מצוה על כל אחד, ולעולם יוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה.
כוונה נגדית
יח. יש לעורר על מה שאנו נוהגים שהשליח צבור מברך וסופר תחילה, ואנחנו מברכים אחריו, כי לכאורה למאן דאמר מצוות אין צריכות כוונה הצבור כבר יצאו בשמיעה? והעיר על זה הגאון רבינו זלמן. אבל התשובה היא, שבודאי כולם מכוונים שלא לצאת ידי חובה, אלא לספור בעצמם. וכמו שכתב מרן השלחן ערוך (סימן ו) שנוהגים לברך ברכות השחר אחד אחרי השני, וכך נוהגים האשכנזים עד היום, ולא חוששים שיוצאים ידי חובה מדין שומע כעונה, כיון שבודאי כל אחד מכוין שלא לצאת ידי חובה עד שיברך בעצמו. וכשאדם מכוין בפירוש שלא לצאת ידי חובה, לכל הדעות אומרים מצוות צריכות כוונה ואינו יוצא ידי חובה, כך דעת כל הפוסקים מלבד דעת הרא"ה (שהובא בבית יוסף סימן תקפט). רק שטוב יותר אם כל אחד יאמר בפירוש שהוא מכוין שלא לצאת ידי חובה בשמיעה מהש"ץ, ואז בודאי שאין לו מה לחוש.
אמנם מתחילה היה המנהג בירושלים, שהצבור סופרים תחילה, ואחר כך הש"ץ, אבל אחר כך השתנה המנהג לטובה כמו שאנחנו נוהגים היום, וכמו שכתב בשו"ת ישא איש (חאו"ח סימן ה). וזה מנהג טוב יותר, כי אם הצבור סופרים קודם, יהיה בלבול, וכל אחד יספור מספר אחר, אבל המנהג היום הוא מנהג טוב יותר.
המאמר לקוח מתוך הספר "השיעור השבועי - הרב יצחק יוסף". לרכישה בהידברות שופס לחצו כאן
[1] הרמ"ע – רבינו מנחם עזריה – מפאנו היה בזמנו של מרן הבית יוסף, והיה חבירו של רבינו משה קורדובירו. הרמ"ע היה באיטליה ומרן היה בצפת. הרמ"ע נולד בשנת ש"ח, ומרן הבית יוסף נפטר בשנת של"ה כשהוא בן פ"ז שנים, כלומר שהרמ"ע היה כבן 27 בזמן שמרן נפטר. אמרתי את זה באחד השיעורים [א.ה. ראה בספר השיעור השבועי תשע"ה פרשת חוקת אות כא], והנה בא חכם אחד וכתב בשמי שאמרתי שהרמ"ע היה בהלוויה של מרן, והתקיף אותי, שהרי הרמ"ע היה באיטליה, ומרן בארץ ישראל. אבל כאמור, בסך הכל עשינו חשבון שהרמ"ע היה בן דורו של מרן הבית יוסף.
חשוב לדעת על כל אחד מהפוסקים באיזו תקופה היה, כדי לדעת איך להתייחס אליו. בדרך כלל אנחנו מתחשבים מאוד בדעתו של הרמ"ע מפאנו, ובפרט כשהוא כותב כללים בדעת מרן הבית יוסף, שהרי היה סמוך ונראה לדורו של מרן.
[2] לדעתם כל איסור דרבנן הוא איסור גברא, ולכן מותר לתתו לקטן, כיון שחכמים אסרו אותו על הגברא, על איש גדול, אבל לא אסרו על הקטן, מה שאין כן באיסורי דאורייתא שהם איסורי חפצא, גם קטן אסור בהם. כשאני אומר גברא וחפצא, חושבים שכתב את זה רבי חיים מבריסק, אבל זה כתוב ביביע אומר (ח"א חיו"ד סימן ד)...
[3] המדובר הוא שראש הכולל נוהג כשורה, ומשחרר את האברכים רק בשעה 7 בסוף הסדר. יש ראשי כוללים שמשחררים את האברכים בשעה 4 להדלקת נר חנוכה, ואז נגרם ביטול תורה גדול. בשנת תש"מ היה לנו כולל חזון עובדיה, שאלתי את מרן זצ"ל כיצד לנהוג בימי החנוכה, והורה לי להמשיך ללמוד כרגיל עד השעה 7, ואז ילכו להדליק. והנה בא אחד מאחי וטען למרן: האברכים שלי מתמידים, גם אם הם ילכו להדליק בצאת הכוכבים, הם ימשיכו ללמוד בבית בהתמדה, ומרן אמר לו: אם כך שידליקו בזמן. אבל כולם יודעים שבדרך כלל המציאות אינה כך, ורוב ככל האברכים לא ילמדו בבית כמו שלומדים בכולל בהתמדה. ולכן עדיף יותר שילמדו כרגיל, ובסוף הלימוד ידליקו, שהרי בזמננו מעיקר הדין זמן ההדלקה הוא כל הלילה. ולפני חנוכה דיברנו בזה [ע' לעיל פרשת וישב אות ל].
[4] זו גזירת הכתוב שנשים פטורות מתפלה בצבור, ואינן מצטרפות למנין, ואפילו 1,000 נשים לא מצטרפות להשלים מנין. כשם שנשים פסולות להעיד מגזירת הכתוב. יש רואים בזה פגיעה בנשים שאינן כשרות להעיד, אבל זו גזירת הכתוב, כמו שקרובים פסולים להעיד מגזירת הכתוב, שהרי קרובים – כמו אחים וכדומה – אינם יכולים להעיד בין לזכות בין לחובה.
יש מפרשים שקרובים פסולים להעיד ממה נפשך, אם יעיד לטובת אחיו הרי הוא נוגע בעדות, ואם יעיד נגדו, אז יגרם סכסוך במשפחה שאח העיד נגד אחיו. אבל העיקר הוא משום גזירת הכתוב.
[5] כשהיינו קטנים והיינו רואים את מרן זצ"ל שאוכל תפוז או קלמנטינה, היינו מבקשים ממנו פלח, אז היתה עניות, לא כמו שיש היום בשפע, מרן היה נותן לנו פלח אחד ואומר: תברך. אחר כך היינו מבקשים עוד פלח, ומרן היה אומר לנו לברך שוב, על כל פלח ופלח, כיון שזה למטרת חינוך, אין בזה משום לא תשא, עד שיתרגל בברכות, אבל לא לתת לילדים שהגיעו לחינוך לברך ברכות לבטלה בחינם.
[6] יש שוטים שלא מכניסים את ספריו של מרן זצ"ל לישיבות שלהם. יש אחד מבני ברק שלא מרשה להכניס את הספרים של מרן לישיבה שלו, כי הוא מפחד שיראו מה כתוב שם, ויקשו עליו. עדיף לעזוב ישיבה כזו וללכת לישיבה אחרת, וכי חסר ישיבות?!
לצערנו דוקא אצל הספרדים יש תופעה נוראה כזו, האשכנזים מכניסים בכבוד את הספרים של מרן, בישיבת קול תורה יש את כל ספרי מרן, וכן בישיבת חברון, וישיבת עטרת ישראל וכו'. ואילו אצל חלק מהספרדים, 'מהרסייך ומחריבייך ממך יצאו'. יהי רצון שה' יחזיר אותם בתשובה שלימה.
[7] כמובן שצריך להשגיח גם על בניו הגדולים שלא יתקלקלו חס ושלום. יראה איזה פלאפון יש לו, ובכלל אין צורך שיהיה פלאפון לבחור ישיבה, וישגיח אלו חברים יש לו, אם יש לו חבר עם פלאפון לא כשר עלול להפיל אותו, ואם רואה שהוא מתקלקל קצת יקרב אותו בחזרה.
הגיע אלי יהודי אחד ובכה לפני שבנו מתקלקל, שאלתי אותו: בכית עליו? הוא לא הבין, אמרתי לו: תשב על הארץ ותבכה בדמעות שליש בפניו, כדי שיראה שזה מצער אותך ואתה לוקח ללב, כך תעשה כמה פעמים, ותראה לו אהבה, כדי שיהיה איכפת לו ממך, ויחזור בתשובה. יש כאלו שמאשימים את המשגיחים בישיבות בכך שבניהם התקלקלו, אבל זה לא נכון, הכל אלו תאוות עולם הזה.