פרשת דברים

פרשת דברים מסבירה מדוע גלה עם ישראל מארצו

ביטוי זה – "בין המצרים", הוא מקור כל הצרות. כל הרודפים משיגים אותנו כשאנו "בין המצרים", כלומר, כשעם ישראל מרגיש שהוא נתון בתוך מיצר. כשהוא מרגיש שתורת ישראל מצרה חלילה את צעדיו

| ז' אב התשע"ח |
(צילום: shutterstock)
אא

פרשת דברים, הפותחת את ספר דברים, נקראת בכל שנה בשבת הסמוכה לתשעה באב. בפרשה זו פותח משה את נאום הפרידה שלו, המשתרע על פני כל ספר דברים, בו הוא בין היתר מוכיח את ישראל ומציג בפניהם את חזון העתיד. בפרשתנו, משה שב ומוכיח את ישראל בהרחבה על חטא המרגלים, אשר בעטיו נגרם לעם ישראל להסתובב במדבר ארבעים שנה, כשחלקו הגדול מת שם מבלי להיכנס לארץ (דברים א', כ"ב-מ"ו).

קיים קשר מהותי בין פרשת דברים לתשעה באב, שהרי חטא המרגלים והבכייה של עם ישראל בעקבות אי רצונם להיכנס לארץ היה בתשעה באב – "בתשעה באב נגזר על אבותינו שלא יכנסו לארץ וחרב הבית בראשונה ובשניה ונלכדה ביתר ונחרשה העיר" (תענית כ"ו ע"ב).

בתוכחתו של משה רבנו משולב מסר נצחי לעם ישראל, שעתידו הטוב מותנה אך ורק במעשיו. ההקפדה על שמירת מצוות התורה היא זו שתקנה לעם שלווה וביטחון, והיא הערובה להמשך קיומו הנצחי.

ימי "בין המצרים" מציינים את הסבל והיגון של העם היהודי במשך הדורות, ויחד עם זאת הם נושאים בתוכם את תקוות הגאולה העתידה ואת האמונה שבסוף הדרך ממתין לישראל טוב מוחלט.

מפני מה גלה עם ישראל מארצו?

מן הסתם, אותן הסיבות שהביאו את החורבן והגלות, הן גם הסיבות המאריכות את הגלות, כך שחובה עלינו לסלקן כדי שהגאולה תוכל לבוא. עלינו לעמוד על הסיבות ולהכירן, ולשם כך נעיין בתשובה שכותב הנביא במגילת איכה: "גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה, הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ, כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים" (איכה א', ג').

רבי שמשון רפאל הירש (במעגלי שנה, ד') מוצא בפסוק זה את הסיבות לגלות, והוא אומר שאין מדובר כאן רק בעוני ובעבודה של שעבוד תחת עול זרים אשר מאפיינים את ישראל בגלות, אלא בעיקר בעוני ועבודה אשר היוו את סיבת הגלות ולא את תוצאותיה. היה זה "עוני ורוב עבודה" מתוך עושר, גדולה ותפארת, שהייתה מנת חלקם של עם ישראל - "הָעִיר רַבָּתִי עָם... רַבָּתִי בַגּוֹיִם, שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת". העושר והכבוד עצמם הם מה שמכנה אותם הנביא "עוני ורוב עבודה" אשר בגללם גלתה יהודה.

נבאר את משמעות הדברים.

בורא עולם מבטיח בתורתו, שאם עם ישראל ישמור את התורה ומצוותיה באמונה ובלב שלם, אזי מובטח להם שכר גם בעולם הזה. הברכות המובטחות והשכר המיועד הם אמצעי ולא מטרה. הרווחה החומרית אינה תכלית לעם אלא היא אמצעי למען יוכל העם להמשיך לשמור ולקיים את התורה ובכך לזכות לחיי נצח (רמב"ם הלכות תשובה, ט').

בני ישראל שגו והסתנוורו מן העושר הרב. הם נתנו דעתם רק על הרווחה החומרית והתענוגות הרבים הנובעים מן העושר והשפע הזה, והם המירו את חיי התורה בחיי עושר. "גלתה יהודה מעוני", הוא העוני האמיתי שבתוך העושר הכוזב.

לא עם ישראל ולא ארץ ישראל עשויים לשאת ולסבול אורח חיים חומרי. הנכסים החומריים ניתנו אך ורק לצורך פיתוחם וקיומם של הרוח והמוסר. רק כך יוכלו ישראל להתקיים בארץ זו. אם ישמור ישראל ויקפיד על התנאים האלה ויקיים את מצוות התורה, הגשמים יירדו בעתם ויפריחו את האדמה, אולם אם עם ישראל ישאף לנצל את החומר רק למען חומריות, ולהתעשר לשם עושר בלבד, הרי כל אשר ישיג הוא רק עוני כואב, והארץ תפלוט את יושביה.

"גלתה יהודה מעוני" – מחמת העוני בנכסי הרוח, אשר היו התנאי היחידי והתכלית היחידה של עושרה.

הסיבה השנייה לגלות היא "מרוב עבודה" – "גלתה יהודה מעוני ומרוב עבודה".

כל מהותו ותפקידו של עם ישראל, הן בחיי הפרט והן בחיי הכלל הוא עבודה ללא הפסקה של השם יתברך, האחד והיחיד, אדון הכל אשר היה הווה ויהיה. אולם עם ישראל לא אמר די בעבודה הזו של השם, והוא לא הרגיש בטוח במידה מספקת תחת כנפיו. העם חיפש לעצמו שליטים זרים בעלי כח, אשר יגנו עליו ויגדילו אותו, תוך עבודה וסגידה לכל מיני אלילים וכוחות טבע. מרוב עבודה זרה, הוא שכח את עבודת האחד והיחיד, שהוא לבדו מגן עליו.

אותם כוחות טבע אשר בני ישראל דימו למצוא בהם מגן ומחסה, בגדו בו ברגע האמת – "כָּל רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים".

סיבת הגלות השלישית היא: "הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ".

עם ישראל ישב בין הגויים. ישראל היא האומה היחידה מכל האומות שבעולם, שיכולה הייתה להעיד על עצמה שהיא ישבה בבטחה בנחלת השם. לו רק רצו, הם יכלו להמשיך לשבת בשלווה ולא לדאוג לגורלם כמו כל יתר האומות. עם ישראל ישב בתוך מסגרת קבועה ובטוחה של התפתחות, שגשוג וברכה, בהשגחה עליונה וללא כל חשש בארץ שהובטחה לאבותיו. הוא לא היה צריך לדאוג לכלום. כל מה שהאומות שאפו וחתרו להשיגו, כבר ניתנו לו מיד השם, אבל בתנאי שהוא יקיים את ייעודו בעבודת השם. עם ישראל הוא העם היחיד שישב במנוחה מבין שאר הגויים, אולם למרות הכל "לא מצאה מנוח". בני ישראל לא הרגישו בנוח במקום שלהם, הם פנו לאלוהי נכר ובכך כרתו את הענף עליהם הם יושבים. הם חיפשו מקורות משען זרים וזה מה שגרם להם להפסיק לישב בשלווה.

ממשיך הנביא ואומר: "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". ביטוי זה – "בין המצרים", הוא מקור כל הצרות. כל הרודפים משיגים אותנו כשאנו "בין המצרים", כלומר, כשעם ישראל מרגיש שהוא נתון בתוך מיצר. כשהוא מרגיש שתורת ישראל מצרה חלילה את צעדיו. כשהוא מרגיש שצר לו המקום והוא רוצה לפרוק מעליו את עול המצוות ולצאת "למרחב". זו כוונת המילים: "בַּצַּר לְךָ וּמְצָאוּךָ כֹּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בְּאַחֲרִית הַיָּמִים" (דברים ד', ל'). כשעם ישראל ירגיש "צר", יתחילו הצרות.

הנביא ישעיהו אומר: "לֵךְ עַמִּי, בֹּא בַחֲדָרֶיךָ, וּסְגֹר דְּלָתְךָ בַּעֲדֶךָ, חֲבִי כִמְעַט רֶגַע עַד יַעֲבָר זָעַם" (ישעיהו כ"ו, כ'). הפתרון הוא לבוא לחדר ולסגור את הדלת. לשהות בתוך אוהלה של תורה ותחת כנפי השכינה, ולדעת שזהו המרחב הגדול ביותר.

האמת היהודית אומרת, שמצוות התורה לא רק שהן אינן מגבילות, אלא להיפך, רק דרכן אדם יכול לצאת למרחב.

אם נשנה את המבט שלנו ונדע מהו העושר האמתי, מהי העבודה האמתית והיכן כדאי לקבוע את מושבנו, נזכה שיקויים בנו דברי הנביא: "וְאָשִׁיבָה שֹׁפְטַיִךְ כְּבָרִאשֹׁנָה וְיֹעֲצַיִךְ כְּבַתְּחִלָּה אַחֲרֵי כֵן יִקָּרֵא לָךְ עִיר הַצֶּדֶק קִרְיָה נֶאֱמָנָה, צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה" (סוף ההפטרה).


דרגו את המאמר - ותעזרו לקידומו בגוגל:

ממוצע 5 (73 מדרגים)
הנקראים ביותר
הידברות שופס

יומן "שנה וברכותיה" לשנת תש"פ - הרבנית ימימה מזרחי

65לרכישה

מוצרים נוספים

ערכת חזרה ללימודים לבנות - חיים ולדר וילדות מספרות על עצמן

ערכת חזרה ללימודים לבנים - חיים ולדר וילדים מספרים על עצמם

ערכת חזרה ללימודים - מרן הרב עובדיה יוסף זצ"ל

ילדים מספרים על עצמם בקומיקס 3 - חיים ולדר

60 גיבורים - הרב יוסף ברוק

סדר הדורות הקצר - הרב שלמה בניזרי

לכל המוצרים