סיון רהב-מאיר על המיזם שהצליח ללא שום קמפיין

לא היה שום קמפיין ברשתות החברתיות להגיע. אין לכל האירוע הזה דובר או ארגון. זכיתי להיות שם, והנה ניסיון לסכם:
לראות אלפי בני אדם במרכז ירושלים לומדים תורה באמצע הלילה, בהרצאות, שיעורים, חברותא או באמירה של התיקון המסורתי. וגם להציץ דרך החלון הרבה אחרי חצות, ולראות אבא אחד וילד אחד יושבים בבית כנסת ריק ולומדים ביחד את ספר שמואל.
לראות בארבע לפנות בוקר רבבות-רבבות בני אדם נשפכים מכל השכונות והסמטאות לעבר הכותל המערבי. חלקם בורגנים טרוטי עיניים (כמוני), חלקם עם סיגריה ביד כי חג עכשיו ואפשר להעביר אש, חלקם חסידים עם מגבת על הכתף כי הלכו לטבול במקווה לכבוד קבלת התורה, חלקם – בעיקר בני נוער – פשוט הולכים תוך כדי שירה וריקודים. 
לראות את כמויות האוכל והשתייה והממתקים שאנשים מביאים במהלך הלילה לאנשי כוחות הביטחון הפרוסים ברחבי העיר. כשאנחנו הצענו משהו לשני המג"בניקים (מדלית אל כרמל) ברחוב שבטי ישראל, הם כבר סירבו מרוב שפע.
להגיע לרחבת הכותל ולראות אינספור סוגי מניינים ונוסחים ופיוטים ומבטאים וסגנונות. שאלתי כל אחד שפגשתי מאיפה הוא. מהדרום, מהגולן, מגוש עציון, מהמרכז, מעוטף עזה. לא ידעתי שכל כך הרבה יחידים ומשפחות מתאמצים ועולים לרגל. 
ואז להבין שזה בכלל לא סיפור ישראלי. שאנחנו חלק ממשהו גדול יותר. להערכתי אלפי יהודים לקחו מטוס מניו יורק רק כדי להיות פה ברגעים האלה (דוגמית קטנה: הנשים שעמדו לידי נרגשות שעה ארוכה, סיפרו שהן ממשלחת של ויצ"ו ממקסיקו, פנמה ופרו).
לעלות לגג של "אש התורה" עם קבוצת סטודנטים מפרויקט "נפש יהודי" ששומעים בפעם ראשונה את פסוקי תפילת ה"הלל", ועוד בכזה מיקום וזמן. 
ומגילת רות. ועשרת הדברות. וההתפזרות השקטה והמרגשת של כל ההמונים האלה.
והבוקר בעיתון, חיפשתי ומצאתי רק סיכום של פקקים ומטיילים. לכן כתבתי.