באמת שהילדים הם לא חמץ: כך תשמרו על השמחה בבית, גם בזמן הניקיונות לפסח

אם ידענו תמיד, שאבק הוא לא חמץ ושילדים אינם קורבן פסח, למה אנחנו ממשיכות להניף את המטאטא למעלה, לצוות על ילדינו, לכעוס עליהם ולצעוק: "נו, רבקה, למה את יושבת כמו גולם, כשכולם עובדים כל כך קשה, אה?".

"מה קרה למרץ שלך מאתמול, יוסי, אתמול רצת כמו רוח לחנות כשהרשיתי לקנות ארטיקים לכולם".

"אוף, רק לי יש ילדים שלא יודעים לנקוף אצבע. תראו את הילדים של שטרית מהבניין הסמוך, אפילו את השטיחים הם דופקים".

נסו לדמיין מה היה קורה אילו במקום לצוות, לכעוס ולצעוק, הייתן פשוט מניחות את המטאטא בצד,

מלטפות את פניה של הילדה שהתיישבה לנוח לרגע ואומרות לה: "יופי שאת נחה מעט, עבדת כל כך קשה", או תופסות את הילד שרץ אתמול לחנות ועוצרות אותו לרגע: "ראיתי נכון, שהצלחת קודם להכניס את המיטה בעצמך? זה קשה מאוד".

או מספרות לשכנה בעיניים נוצצות על מה שהילד כן עשה: "את רואה את הילד הזה?" – תופסות אותו בצווארון – "הוא בעצמו לקח את שקית האשפה, מבלי שאמרתי לו, והשליך אותה לתוך המיכל למטה".

כן, אולי זה נכון שהם מעצבנים, מתעצלים, מתווכחים, לא עושים הרבה, לא מקרצפים מכל הלב.

אולי זה נכון.

אבל האם פעם עזר לכן שהעלבתן את הילדים? שכעסתן עליהם שאינם עושים? שלעגתן להם וזלזלתן במה שכן עשו?

לא! זה בטוח לא עזר!

האם פעם עזר לכן שעודדתן אותם במקום שבו כן עשו, כן הצליחו?

אהה, לא ניסיתן?

אז נסו. זה כדאי וגם שווה, כי אתן עשויות להיות מופתעות מהתוצאות.