זיו שילון מרגש: "אנחנו צריכים להתפלל על הפצועים מלבנון ולשלוח להם חבילות"

זיו שילון, הלוחם ששירת כקצין בחטיבת גבעתי, נפצע בעזה ב-2012 ואף איבד את ידיו - משתף את התחושות שעלו בו עם הפרסום על פציעתם של ארבעת החיילים מכוחותינו, שנפגעו מפיצוץ של מטען חבלה בגבול הדרומי עם רצועת עזה. 

החיילים, ששניים מהם נפצעו באורח קשה ועדיין נאבקים על חייהם, ניגשו לגבול כדי לבדוק מה פשרו של דגל פלסטין שנתלה על הגדר, והמטען שהוסתר בו התפוצץ ברגע שניסו החיילים להורידו. "כשהתברר שזה קרה בעין השלושה, קרוב למקום שבו התרחשה הפציעה שלי, זה עורר בי רגשות עוצמתיים. הפציעות של הלוחמים, בגפיים העליונות, החזירו אותי חמש שנים אחורה", משחזר שילון בראיון ל'ידיעות אחרונות'. 

שילון מתייחס לאירוע ואומר כי "כל מי שתפס גזרה ברצועת עזה, יודע שאין שחור או לבן. בקורס קצינים מלמדים אותך ששדה הקרב הוא ממלכת האי-ודאות, ותמיד יכולים לקרות מקרים כאלה. צה"ל נלחם, וקורה שנפצעים אנשים. אנחנו לא מתכנתים במשרד - זו גזרה מבצעית עם סיכון מתמשך. אני לא מכיר את התקרית של אתמול ואני האחרון שישפוט מה עשו נכון ומה לא. אי אפשר להסיק מסקנות חמש דקות אחרי שהאירוע קרה, אני בטוח שצה" ל ינתח, יבחן את הממצאים ויפיק לקחים וצריך לתת לו לתחקר".

אך דבר אחד בכל זאת מציע שילון לעשות בעתות שכאלה. "מה שאנחנו צריכים לעשות כרגע זה להתפלל למען הפצועים, ולשלוח להם חבילות לסורוקה. אני בכל אופן בטוח אהיה שם בשבילם, ואגיע לבית החולים כדי לחזק ולתמוך, כפי שתמכו בי כשנפצעתי. החבר'ה מהיחידה ולוחמים שנפצעו לפניי נתנו לי את הכוחות הראשונים, וגם אני אנסה להיות שם בשביל הפצועים מהתקרית אתמול ולאפשר להם הסתכלות אחרת על החיים". 

אבל קודם, לפני הכל, הוא גורס כי יש חשיבות להמתין קצת ולתת למשפחות לעכל את מה שקרה. "אני יודע מה זה, הרי הייתי שם. בשבועיים הראשונים, גם אם נשיא ארה"ב היה נכנס לחדר, לא הייתי יודע מזה. כרגע מה שחשוב הוא שישרדו ושיחיו. ובינתיים אני רק רוצה לומר להם תודה ששמרו עלינו ואיפשרו לי לגדל את ילדיי בשקט", הוא מסכם.