שו"ת התניא: אני יכול להכריח את עצמי לאהוב את ה’?

נטייה נפשית היא לגיטימית. כל אדם הוא יצור חד פעמי ויש לו איזון משלו בין שכלתנות לרגשנות. אבל אי־אפשר להתעלם לגמרי מחלק כל־כך חשוב של הנפש כמו עולם הרגש. למדנו קודם שיש נפש, רוח ונשמה - אופי, רגש ושכל. אבל בסופו של דבר הנשמה היא אחדות אחת, ויש קשרים הדוקים מאוד בין המרכיבים השונים שלה.

התניא מסביר שעולם הרגש, המידות שבלב, הוא המשך טבעי של עולם השכל, והרגשות השונים שמתעוררים בלב הם בעצם ה"ילדים" של הכוחות שפועלים בשכל - חכמה ובינה. כלומר: אם השכל עובד נכון וטוב, מוכרח להיוולד בלב רגש כלשהו. אם ניקח דוגמה מיחסים שבין אנשים: כשאתה מבין היטב שמישהו עשה לך טובה ענקית, התוצאה היא שאתה מרגיש אהבה כלפיו. כשאתה תופס שמישהו תכנן תעלול שלם מאחורי הגב שלך במטרה להזיק לך, התוצאה היא רגש של כעס ואולי גם שנאה.

אז באמת אין צורך להכריח את עצמך לאהוב או לפחד "על ריק". זה לא עובד כך. אבל אם אתה שווה־נפש, אדיש, תדע שזה לא נובע מכך שאתה טיפוס שכלתני אלא דווקא מכך שהשכל שלך לא עובד טוב מספיק. 

מתוך הספר תניא לאנשים כמוני וכמוך - מאת הרב אליעזר שם-טוב ודובי ליברמן