מסיפורי המרצה: ברית כרותה לשפתיים – מחלקת חקירות

בשעה שמונה בבוקר יצאתי מהבית לאחר פיזור הילדים במוסדות הלימוד "רק שלא תהיה איזו תאונה בדרך כי גם ככה יש פקקים נוראים..." אמרתי לרעייתי שתחיה לפני שיצאתי מהבית.

הרגל על דוושת הבלם, הפקקים האין סופיים של כביש מספר שבעים דרום (צומת יגור - יוקנעם) מסרבים להתקדם ואפילו במילימטר אחד, הוויז מדווח (הוויז הכשר של הדרן כמובן...) "זמן מוערך בפקק חצי שעה", מנסה להתנחם שזה רק חצי שעה ומתפלל שאצליח להגיע בשעה אחת עשרה בבוקר להרצאה בבאר שבע.

בסופו של דבר בגלל תאונת דרכים שארעה בכביש שש, הגעתי רק בשעה שתים עשרה וכמה דקות, התנצלתי ואמרתי לקהל בהלצה "סליחה על האיחור, כשאני יוצא מהבית אני לא יודע כיצד ומתי אגיע, וכיצד ומתי אחזור... מי יודע, אני עוד מסוגל להעביר את הלילה בתחנת משטרה..." לא ידעתי שזוהי עת רצון בשמים... חבל שלא דיברתי על המשיח או לפחות שנזכה להיות תלמידי חכמים עם יראת שמים גדולה...

ההרצאה הסתיימה בשעה אחת וחצי ועד שנגמרו כל השאלות והתשובות הגיעה השעה שתיים וחצי, מבאר שבע טסתי לאשקלון, וכשאני אומר טסתי אני מתכוון לכך, אתם יכולים לשאול את מצלמת המהירות שלא שכחה למסור לי ד"ש דרך הדואר כולל תמונה עדכנית של רכבי השועט במהירות, בקיצור, טסתי משם לאשקלון להרצאה נוספת וכבר אז התחלתי לחוש בעירפול סביבי... הייתי עייף מאוד בפרט לאור העובדה שאמש נכנסתי לבית רק בשעה שתיים בלילה.

ההרצאה הסתיימה יחסית מאוחר, נותרו לי כמה שעות עד לפגישה שקבעתי באיזור המרכז עם זוג בעניין השלום בית... נהדר... חשבתי לעצמי, לפחות אספיק ללמוד כמה שעות, התנעתי ונסעתי לישיבת קרית מלאכי, אווירה נהדרת של לימוד וקדושה והחשוב ביותר אף אחד לא מכיר אותי אז אני יכול ללמוד בשקט בלי שיפסיקו אותי בשאלות ומה נשמע ומה אתה עושה פה וכדומה...

יצאתי להכין קפה, ועל צג הפלאפון היו עשר שיחות שלא נענו, כולם ממישהו אחד, חבר שמתפלל איתי באותו בית כנסת, חזרתי אליו והוא הודיע שיש איזה זוג שמתחתן שבוע הבא ואיזו אישה מנתניה תרמה להם סכו"ם ומערכת כלי מטבח ענקית חדשה, רק שאין מי שיקח את החבילה ושאל אם אני באיזור ומוכן לעזור, הסכמתי, בין כה נסעתי בכביש מספר שתיים, מה הבעיה להיכנס לכמה דקות לנתניה...

קרוב לחצות לילה הסתיימה הפגישה הלא מוצלחת עם בני הזוג שלא יודעים מה הם רוצים מעצמם וכל שכן אחד מהשני (כל אחד בטוח שהוא מושלם והוא נפל בפח...), נכנסתי לנתניה, לאסוף את הכלים, והיא... שתהיה בריאה (וגם בעלה שנסחב אחריה ולפי הפנים שלו ראיתי שהוא לא בדיוק נהנה להיות ער בשעה הזו ובסיטואציה הזו ובתפקיד של סבל – נושא כלים), באמת צדיקה אבל באמת שהגזימה, מיליון מזלגות כפות וכל דבר שאפשר לאכול איתו, כל אחד ארוז בנייר עיתון אחד אחד... שחס ושלום לא יישרט או יתלכלך בדרך, צלחות מגשים...

אמרתי לה שזה בסך הכל זוג לפני חתונה... אין להם עדיין חמישים ושתיים  ילדים כמניין בן והאמת היא שאפילו בן אחד אין להם, אז אין צורך להעמיס רכב שלם בכלי מטבח והגשה, אלא אם כן הזוג הצעיר מתכוון לפתוח קייטרינג או משהו.

התברר שהברכה שלי שתהיה בריאה לא היתה לחינם כי היא לא שמעה מה שאמרתי ולעומת זאת בעלה היה צריך לצעוק לה את כל מה שאמרתי באוזן... התרחקתי קצת מהמקום שמא אחד השכנים יצא מהחלון ויטיל עלינו חפץ כלשהו... אחרי הכל, נתניה... מפחיד קצת אחרי העלייה האחרונה...

כשיצאתי מנתניה השעה היתה כל כך מאוחרת, הרגשתי שהעיניים שלי נעצמות והמוח כבר לא עובד כראוי... חייגתי לרעייתי שתחייה, אמרתי שאני חייב לעצור בצד הדרך לנוח ושלא תדאג אם לא אגיע עד הבוקר.

נכנסתי לשטח עפר בין חדרה לקיסריה, כיביתי את הרכב, שמתי שעון מעורר לעוד חצי שעה בתקווה שאצליח לקום רענן מספיק לנהיגה, ונרדמתי...

עשרים דקות לאחר מכן התעוררתי כשאלומת אור חולפת סינוורה את פני והאירה את רכבי מבפנים, פקחתי את עיני וראיתי את הג'יפ השחור נכנס במהירות לשטח עפר שהחניתי בו, הוא כיבה את הרכב, את האורות שלו ונעלם בחסות החשיכה, מה שבטוח... גם אני נעלמתי בחסות החשיכה, אותי הוא לא ראה.

כמה דקות לאחר מכן הופיע רכב משפחתי שלא זיהיתי את הדגם, גם הוא נכנסה לשטח עפר, נעמד גב אל גב לג'יפ,  בגאז' לבגאז', זה היה חשוד, המשכתי להסתכל בשקט בלי לצייץ, הדלתות נפתחו, שני גברים ענקיים יצאו מהרכבים, הם היו בלי ספק בני מיעוטים מאחד הכפרים הסובבים, מה הם עושים פה בשעה כזו, בטח הם לא מחפשים מניין לערבית... חשבתי להתניע ולברוח אבל במחשבה שנייה, אם יש להם מה להסתיר, הם בוודאי ידאגו לוודא שלא אלשין... בקיצור כמו שאומרת הגמרא, שב ואל תעשה עדיף.

לחיצות ידיים מהירות, הבגאז' נפתח, השניים התחילו להעביר חפצים מוזרים מגולגלים בנייר עיתון, כל מיני גדלים, "בטח כלי נשק חשבתי לעצמי..." פחדתי שלא יתפוצץ פה משהו ואני יחד איתם... בלי לחשוב פעמיים הורדתי את הראש וחייגתי למשטרה בשקט סיפרתי ששני בני מיעוטים מחליפים ביניהם חפצים חשודים שנראים כלי נשק, עטופים בניירות שונים, היומנאית התייחסה לכך בחומרה וביקשה לדעת בדיוק מה אני רואה והיכן אני נמצא, הסברתי לה שאני לא רוצה להאריך בשיחה כדי שעוף השמיים לא יוליך את קולי לעבר השניים הללו שיכולים לעשות אותי בקלות מאכל לעוף השמים, ומסרתי את הכתובת המדוייקת לפי הג'י פי אס העברתי את המיקום המדויק.

כעבור דקות אחדות אם לא שניות נשמתי לרווחה, שני הרכבים נעלמו, אמנם המשטרה עדיין לא הגיע אבל לפחות יצאתי מכלל סכנה... הרגשתי שאני יכול להמשיך בנסיעה, האדרנלין בהחלט היה בדמי בריכוז גבוהה בכדי שלא ארדם בנסיעה.

יצאתי משטח העפר, נסעתי בערך שלוש שניות וחצי ושלוש ניידות נסעו מאחורי, הקיפו אותי מכל כיוון תוך כדי שהם צועקים ברמקול בערבית כל מיני דברים שאני לא מבין, לאחר מספר ניסיונות בערבית, הרמקול צעק בעברית, תעצור מיד בצד אחרת נאלץ לעצור אותך בכוח.

רציתי לשאול למה ישר בכוח, אנחנו אנשים הגונים, אפשר לדבר ללבן עניינים, אספר להם כל מה שיבקשו, לפי מה שידוע לי לא עברתי שום עבירת תנועה בעשרים וארבע השעות האחרונות וגם מה שכן עברתי, כבר הדו"ח נמצא בדרך אלי בדואר, אז למה להעניש פעמיים על אותו הדבר, אבל הם לא בדיוק שאלו אותי את דעתי.

עצרתי את הרכב בצד, השוטרים קפצו מהניידת תוך כדי ששומרים מרחק, "צא מהרכב" צעק לכיווני השוטר השמנמן, כשיצאתי, תיחקרו אותי השוטרים מהיכן באתי, "מהשטח עפר בצד הדרך אחרי חדרה", מה עשית שם? שאל השמנמן, "שום דבר... רק התרעננתי..." וכשרציתי להמשיך לספר על המכוניות שראיתי וכיצד התקשרתי למשטרה הפסיקה אותי השוטרת שלצידו ואמרה בציניות של שוטרים "התרעננת...הא? בכלא יהיה לך הרבה זמן להתרענן..." אמרה תוך כדי שפותחת את הבגאז' ומביטה בפנים "מה זה כל זה?" שאל השוטר המשופם מהניידת השנייה "מישהו ביקש שאעביר את זה מאיזו גברת בנתניה... כלי מטבח לאיזה זוג שמתחתן שבוע הבא" השבתי.

השוטרת הביטה בכמויות האדירות שמילאו את כל הבגאז' ואמרה למשופם "שמוליק, תסגור את הבגאז'... שלא יטשטשו הראיות..." ומיד הודיעה בקשר "אני צריכה מז"פ וחבלן...כן... המון חפצים חשודים עטופים בנייר עיתון... יש פה משהו חם מאוד בלי ספק... אולי בקנה מידה בין לאומי".

"תן את המפתח וכנס לניידת" פקד השמנמן, פחדתי לדבר שלא אסתבך עוד יותר על מה שלא עשיתי, כשהניידת התחילה בנסיעה מהירה עם הסירנה הצורמנית העולה ויורדת והאורות הכחולים על הגג, שאלתי "לאן אתם לוקחים אותי ומדוע?".

 "מחלקת חקירות מעוניינים לשאול אותך כמה שאלות אישיות" ענה השמנמן והתגלגל מצחוק, ושוב הסתובב אלי ואמר "אני מקווה שיש לך עורך דין טוב..., מה שבטוח... אתה תתרענן כהוגן בכמה שנים שתשב בכלא" אמר תוך כדי שצוחק צחוק פרוע בשילוב נגיסות מאוד  לא נימוסיות בבורקס תרד שבידו.

במחלקת חקירות קיבלו את פני כמעט כמו כלה השמחה לראות את חמותה, הם היו נחמדים פחות מהשמנמן אבל לפחות לא אכלו בורקס תרד מול עיני בצורה ברוטלית ומעוררת בחילה, כעבור זמן לא ידוע שנשאלתי שאלות בקשר להשתייכותי לאירגוני טרור איסלאמיים ופשעים כאלו ואחרים... נכנס שוטר ממושקף שנראה שאין לו מדי הרבה מה לעשות ואמר "זה טעות... החבלן והמז"פ דיווחו שהרכב נקי, וכנראה פספסנו את הרכב הנכון".

דלת החדר נפתחה והודיעו לי רשמית שאני משוחרר תוך כדי התנצלות לקונית על אי הנעימות שנגרמה לי.

 בשעה שש בבוקר הגעתי לעיר מגורי הישר לבית הכנסת להתפלל, אני חושב שמעולם לא הזדהיתי כל כך עם ברכת "מתיר אסורים"...

מה שבטוח, למדתי לשמור על המילים שלי, לך תדע אם זה בדיוק עת רצון בשמיים אז לכל הפחות, שנאמר מילים טובות.