פרשת אחרי מות

כיצד לאהוב נכון?

האהבה האמיתית מתפתחת מתוך נתינה, התבוננות מעמיקה וראיית הטוב. ומה עושים כשמגלים את החסרונות?

אא

בפרשת 'קדושים' אנו נפגשים בציווי המפורסם: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'" (ויקרא יט, יח), אותו ציווי שרבי עקיבא הגדירו "כלל גדול בתורה".

מהי בעצם 'אהבה'? האמנם רק סוג של רגש?

כדי להגדיר נכון מושג נעלה זה יש להתבונן באהבת הורה לילדיו, ובמצוות אהבת ה'. האם מדובר ברגשות אהבה שמשמעותן היא רצון ההורה לקבל משהו מבנו, או רצון האדם לקבל מבוראו? אמנם אמת הדבר כי האהבה היא רגש, אך עלינו להבין את שורשה וכיצד היא מתבטאת בדרך הרצויה.

כשנתבונן היטב במילה 'אהבה' נבחין כי שורשה הוא עניין של נתינה: 'הב!', ובמשמעותה הכוללת יותר הרי ש'אהבה' מורכבת משתי תיבות: אתה, הבה! המחויבות לזולת והנתינה שמכוחה - הן היסוד להתפתחות והופעת האהבה. מכאן, שהציווי "ואהבת לרעך כמוך" פירושו: אתה הב לחברך, תחפוץ בטובתו באותה המידה שהיית רוצה שלך יהיה טוב.

חלק מעבודת ההתבוננות העומדת בבסיס האהבה שבין אדם לחברו הוא ההתמקדות בטוב הקיים בזולת. אם נשאל הורה: "מדוע אוהב אתה את בנך, הרי הוא מפריע ושובב?", יענה לנו: "יש בו כוחות גדולים, והוא עוד ינצלם לטובה". האב מודע לחסרונות בנו, ובכל זאת בוחר להסתכל עליו בעין טובה, ומתוך כך להמתיק את החיסרון ולהביט בו בצורה מקורית. אכן, סוד האהבה הוא להתמקד בטוב שבאדם האהוב ואת חסרונותיו לדון לכף זכות או להתעלם מהם. וזהו אחד מסודות ההצלחה בשלום בית.

* * *

ומה פירוש "ואהבת את ה' אלהיך", וכי שייך 'לתת' לה' דבר? הרי הוא יתברך בעל כל המציאות, וכמאמר דוד המלך: "כי ממך הכל ומידך נתנו לך" (דבה"א כט, יד). אלא ביאורו כך: עבוד את ה' מתוך נכונות להקריב הכל למענו: "בכל לבבך [לשון רבים, בשני יצריך], ובכל נפשך [אפילו נוטל את נפשך], ובכל מאודך [אפילו נוטל את כל ממונך]". בכל!

מובן שבכלל זה גם התבוננות ועבודה פנימית רבה. על האדם להביא עצמו להבנה שורשית והכרה עמוקה בהיותו הוא וכל אשר לו שייכים ועומדים לבורא עולם, ומתוך כך יבוא למוכנות למסור את כל אשר לו, כל אשר לו ממש - "אפילו הוא נוטל את נפשך!".

ומלמדנו הרמב"ם (יסודי התורה פ"ב ה"ב): "והיאך היא הדרך לאהבתו ויראתו? בשעה שיתבונן האדם במעשיו וברואיו הנפלאים הגדולים, ויראה מהם חכמתו שאין לה ערך ולא קץ, מיד הוא אוהב ומשבח ומפאר ומתאווה תאווה גדולה לידע השם הגדול..."

כמשל לדברי הרמב"ם הללו, נתאר לעצמו אדם חכם ונבון ובעל מידות טובות שנולד וגדל בממלכה נפלאה, בה כל צרכיו באים על סיפוקם באופן המושלם והמתקדם ביותר על ידי המלך המתגורר בארמונו המפואר המתנשא מרחוק, אשר דואג לו ולכל אזרח ואזרח באופן אישי. הוא כל כך שמח ומאושר מהזכות להיות אזרח במדינתו של מלך אדיר וחכם ורב חסד זה, ובכל יום שחולף מתגברת בו האהבה אל המלך והתשוקה לפגוש בו, להתוודע אליו ולהודות לו.

כך נדרשים אנו לבטא אהבה כלפי ריבונו של עולם: שהרי הערכת חסדו עלינו אינה רק לפי גודל ההטבה, אלא גם לפי גודל המטיב. אדם שקיבל מתנות לרגל שמחתו, הרי ככל שנותן המתנה חשוב יותר, כך גדלה שמחתו במתנה, ומתרבה אהבתו לנותן. ולפיכך, ראשית יש להתחיל בעבודת ההתבוננות, ולאחריה באה ההתפעלות - ומתוך כך מגיע האדם לאהבה הגדולה כלפי הבורא, ולתשוקה להידמות לו על ידי ההליכה בדרכיו ובמידותיו. שבת שלום.

תגיות:פרשת השבועפרשת אחרי מות קדושים

כתבות שאולי פספסת

הידברות שופס

מסע אל האמת - הרב זמיר כהן

60לרכישה

מוצרים נוספים

מגילת רות אופקי אבות - הרב זמיר כהן

המלך דוד - הרב אליהו עמר

סטרוס נירוסטה זכוכית

מעמד לבקבוק יין

אלי לומד על החגים - שבועות

ספר תורה אשכנזי לילדים

לכל המוצרים

*לחיפוש ביטוי מדויק יש להשתמש במירכאות. לדוגמא: "טהרת המשפחה", "הרב זמיר כהן" וכן הלאה