בואי, תשע"ח, ותפזרי כאן חופות

וקצת אחרי "שכל נדרי" יהדהד שם בעולמות העליונים, בכל השפות, מכל העולם.

ושנת תשע"ח תתארגן על עצמה מאחורי הקלעים, בעוד תשע"ז אוספת ציוד אחריה, ובעצם אוספת את כל

מה שהיה איתה כאן ב-365 הימים האחרונים.

מנצח אחרי הרווקים שהתחתנו ונשמות שהתאחדו, עושה v,

אוספת את הדמעות והדרמות,

את השמחות והייאוש,

את הבדידות והכאב,

וכן, גם את אלה שהצעקה שלהם היא יומיומית עמוקה וכואבת.

שעדיין ממתינים לבד בחדר ההמתנה של החיים.

ותשע"ח יורדת, חדשה מהניילונים,

מרססת סביבה תקוות לכל הצועקים לכל הממתינים, צעקה שאיש לא ישמע.

ובשמיים, שם למעלה? בעולמות העליונים?

מלאכים יחפזון בחיל ורעדה. זהו יום החיתום, הישורת האחרונה.

בית המשפט פתוח, ומלאכים ממהרים נחפזים עם מסמכים בידיים, שם כתוב מה יהיה איתי ועם כל באי עולם בתשע"ח, ועוד רגע זה גם נחתם סופית.

אני נדחפת בין המוני מלאכים, כמעט רצה, מנסה לעקוף, ונעצרת בפתח האולם בידי מלאך, שנייה לפני שהדלתות נסגרות.

אני מספיקה עוד לעצור את הדלת עם הרגל ולתת למלאך פתק מקומט מעוך ורטוב מדמעות, וצעקה שאיש לא ישמע.

"תעביר לשופט!", אני צועקת.

בפתק לא רואים כלום. הוא מרוט ודהוי מדמעות, מכאב.

אבא, אני צועקת, אני רוצה השנה להיות הקופרייטרית שלך!

אתה יודע איזה פרסום זה להקים בית יהודי? ובית שהוא מפעל לייצור מצוות מסביב לשעון זה בכלל חתיכת רייטינג.

אבא, אני רוצה להקים בית יהודי השנה, בית שיפרסם את השם שלך בעולם.

מסתובבים כאן אלפי רווקים שצועקים צעקה גדולה שאיש לא ישמע, אבל אתה שומע! והיום אתה חותם על זה.

בואי, תשע"ח, ותפזרי כאן חופות, שמחות ואיחוד נשמות.

גמר חתימה טובה!