כך החלטתי להתפלל שחרית כל בוקר, לא משנה כמה עבודה מחכה לי

לפני מספר שנים נכחתי בשבת שבע ברכות של אחיינית. בשלב מסויים דיבר אחיה הגדול של הכלה בשבחה של אחותו הנהדרת, ולא שכח לציין את הקפדתה על שלוש תפילות ביום. כן, קראתן נכון. הצדיקה (באמת) לא הסתפקה רק בשחרית, אפילו לא בשחרית ומנחה. מידי יום הקפידה להתפלל שחרית, מנחה וערבית, ובשבתות וחגים – גם את המוספים...

לפני כמה חודשים נפגשנו. היא היתה אמא לילדונת שטרם מלאו לה חצי שנה שזה מכבר חזרה לעבודה ומלהטטת בין בית, עבודה, ילדה, והכנות למעבר דירה. "נו?" שאלתי, קצת ברשעות. "את עדיין מצליחה להתפלל שלוש תפילות ביום?"

"איזה?" היא נאנחה. "יש ימים שבקושי ברכות השחר אני מצליחה לומר!"

נדמה לי שלא מעט נשים יזדהו עם התסריט הזה. אני מזדהה איתו בעצמי, כי על אף שהקפדתי רק רק על שתי תפילות ביום, מאז נולד בני בכורי מצאתי את עצמי כמעט מידי יום במשבצת של 'בקושי מצליחה לומר ברכות השחר'. ובמשבצת הזו נשארתי. אחת לשנה וחצי-שנתיים נתקפתי בייסורי מצפון והבטחתי לעצמי להשתפר. מילא מיד אחרי לידה, עם תינוק קטנטן ותובעני. אבל אם יש כבר סוג של שגרה, ואני כן מספיקה לדבר בטלפון שלוש פעמים ביום עם אמא שלי, לדפדף בעיתון, ואפילו לצאת לקניות פה ושם – איך זה רק לתפילה לא נשאר זמן?

אבל גם כשבאמת רציתי למצוא זמן, צצו מניעות. איכשהו, תמיד נזכרתי להתפלל שחרית חמש דקות אחרי סוף זמן תפילה. הרעיון להתפלל מנחה עלה במוחי רק כשהשמש נעלמה מזמן מהרקיע. בסופו של דבר החלטתי שערבית היא התפילה שלי: פשוט כי זו תפילה שקשה מאד לפספס. בתור מישהי שהולכת לישון הרבה לפני חצות, אמרתי לעצמי, תפילת ערבית לפני השינה היא הפתרון. תמיד יהיה עדיין זמן תפילת ערבית...

לזמן מה זה עבד, ואני הייתי מרוצה שאני מצליחה להתפלל לפחות פעם ביום. אבל אחרי הלידה האחרונה, גם את תפילת ערבית הזו זנחתי. התינוק היה ער עד מאוחר, או שהיה צורך לעקר בקבוקים לקראת הלילה, או שבדיוק מיהרתי לעשות עבודה דחופה כעת כשהוא נרדם סוף סוף...מצאתי את עצמי מגיעה לקריאת שמע על המיטה כשעיני עצומות ולא מצליחה בשום אופן לחשוב על עמידה לתפילת ערבית. כשכן כבר הצלחתי לעמוד להתפלל, מצאתי את עצמי נרדמת כמעט באמצע התפילה, ממלמלת בלי שום יכולת להתרכז. אחרי כמה תפילות מתסכלות כאלה התייאשתי לגמרי, וחזרתי שוב למשבצת 'בקושי ברכות השחר'.

לומר שהייתי מרוצה מהמצב? לא ממש. כן, אימהות פטורות ממצוות שהזמן גרמן. אבל בתפילה, לרוב הדעות, הן חייבות. רוב הפוסקים אומרים שאישה צריכה להתפלל לפחות תפילת שמונה עשרה אחת ביום. כפי שאומר הרמב"ן על חובת תפילה לנשים: הלא תפילה היא בקשת רחמים. וכי נשים אינן זקוקות לרחמים?

זקוקות גם זקוקות, כפי שכולנו יודעות. ובכל זאת, מה שהיה קל כל כך פעם הפך...מסובך.

לא מזמן הזדמן לידי הספר 'בית אמי' של הרבנית רות צביון, ביתם של הרבנית קנייבסקי ע"ה, ולההבדיל בין חיים לחיים – של רבי חיים קנייבסקי. בספר, בו היא מספרת את תולדותיה של אמה, היא כותבת על החשיבות שראתה לעצמה הרבנית קנייבסקי ע"ה בלעורר את נשות ישראל לתפילה.

וכך כתבה הרבנית צביון: "אמא הייתה מעוררת את ציבור הנשים בך תסמוכנה על תפילותיה שלה – על כל אחת ואחת להתפלל בעצמה! היא היתה חוזרת ואומרת שכל תפילה היוצאת מפיו של כל אדם טובה ומתקבלת....רבות היו פונות לאמא ושחות על צרותיהן, על בעיותיהן ועל קשייהן. אמא היתה משיבה לכולן בלשון דומה: התפללי! אמא הוסיפה והסבירה: "בדורנו איננו חשים בקשר עם הקב"ה כפי שהיה בזמן שבית המקדש היה קיים. הקב"ה רוצה שנרגיש בקרבתו, ואין דרך לחוש זאת אלא על ידי תפילה". והיא מביאה סיפורים רבים של נשים שחוו קשיים חמורים, מרווקות מבוגרת ועד מחלה קשה, וקיבלו אותה עצה מהרבנית: להקפיד על שלוש תפילות ביום.

"אמא לא הותירה אחריה צוואה כתובה לבנות ישראל", כותבת הרבנית צביון, "אולם דומני כי לו היתה משאירה, בין השאר היתה כותבת: התפללנה! יש לכן הכח והיכולת להפוך עולמות על ידי קולכן..."

לפעמים המילים הנכונות בזמן הנכון משפיעים יותר מאינספור שיעורים, הרצאות, ובירורי הלכה. קראתי את הספר והחלטתי לנסות להתחיל להתפלל – בתחילת היום ולא בסופו, כשאני עדיין ערנית, לא כשאני נאבקת נואשות בקורי השינה.

הילדים חזרו למסגרות, הבקרים נעשו שקטים יותר, ואני התחלתי להתפלל שחרית. כשהייתי נוסעת לעבודה זה היה ברור מאליו שזמן הנסיעה מוקדש לתפילה. מי אמר שרק משום שאני בבית, והמחשב זמין מיד לתחילת העבודה, אני לא יכולה להתעלם ממנו?

כבר כמה בקרים שאני מתמידה בכך: יושבת וגבי למחשב, מקפידה שלא יהיה שום דבר מסקרן מידי בשדה הראייה שלי, ומתפללת שחרית. לא תמיד מתכוונת, לא תמיד מצליחה למנוע מהמחשבה לנדוד, אבל מתפללת. לא מנסה לצאת ידי חובה בערבית חטופה לפני קריאת שמע שעל המיטה.מה יהיה בהמשך? אני לא יודעת. אם כוחה של תפילת נשים הוא כה גדול – והרבנית קנייבסקי הקדישה מאמצים רבים לשכנע בגדלותו – טבעי שיהיו לה מניעות והפרעות. אבל חודש אלול הוא זמן לנסות לטפס קצת, גם אם יודעים שלפעמים יהיו נפילות. גם נשים זקוקות לרחמים, אני מזכירה לעצמי כל בוקר כשראשי מסתחרר ברשימת המטלות שאני צריכה להספיק. גם נשים זקוקות לרחמים. ולכן – אני עוצרת הכל, וקודם כל מתפללת. קודם כל מבקשת רחמים.