הרגע ששינה את חיי: כך מצאתי את עצמי בגיל 12, מגלה כישרון חדש

הייתי ילדה רגילה, כמעט:

קופצת בחבל.

מציירת.

מפטפטת.

אוהבת לדעת בעל פה מילות שירים וסינגלים חדשים...

וקצת לומדת.

יום אחד גיליתי משהו.

יותר נכון, המורה שלי.

את כל האמת, לא הייתה אחת שאהבה את המורה ר' (היא הייתה מעט מרתיעה), אבל לי היא שינתה את החיים!

זה היה בשלב מתקדם מאוד של החזרות לקראת מסיבת בת-המצווה של כיתה ו', באולם בית הספר.

עמדתי, עשיתי תנועות עם הידיים, כמו כולן, ושרתי.

ואז הרימה המורה ר' את ידה ועצרה את המאמנת לרגע:

"אני חושבת שלפנינה יש קול ממש יפה!".

המאמנת עצרה את המוזיקה וביקשה ממני לשיר את הפזמון.

שרתי בקושי, סופרן.

היא הורידה אותי לאלט, בית אל"ף.

שרתי, הפעם ביתר קלות, וקולי העדין, השקט, הרועד, בו חנן אותי אלוקים, הרעיד מיתר בלב כולן.

ואז המאמנת הורידה את הסולנית ושמה אותי במקומה (לא נעים...), ולה היא נתנה סולו חדש.

כולן התלהבו מהקול שלי, ואני?

בחיים לא ידעתי שיש לי קול יפה. לא חלמתי.

אהבתי מוזיקה. ארגנתי ריקודים מול הכיתה לשיעור זמרה, וגם הלחנתי מנגינות מגיל 10, אבל זה היה חדש לי.

כך מצאתי את עצמי בגיל 12, מגלה כשרון חדש בנשמתי.

מאז שרתי בערבי כיתה, ובבית הספר העל-יסודי נסקתי לתפקיד ה"סולנית הראשית של התיכון", ולאחר מכן של הסמינר. ברוך השם!

כעת אני נשואה, ורוצה מאוד להיות זמרת (לנשים בלבד, כמובן), אך חוששת מעט.

הקול שלי בוער בי, רוצה לפרוץ החוצה, לתת את עצמו ואת הלב.

אני רוצה להמשיך לשיר!

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il